מלחמת "חרבות ברזל" מתנהלת בזירות רבות, אך זירה אחת שנחשבת לבין הקשות ביותר היא בתי החולים, ובהם חדרי הניתוח. וכשזה קורה תוך שירות מילואים - המשימה הזו, יש שיגידו השליחות, תופסת מימדי קושי אחרים ומורכבים אף יותר.
דוד, פרמדיק במילואים ואח בחדר ניתוח של בית החולים "אסותא" בבאר שבע, מספר על השילוב בין תפקידו הדורש ממנו דיוק, אומץ, חמלה ובעיקר אהבה למקצוע - בו הוא מבלה שעות כה ארוכות.
"אני משרת במילואים כפרמדיק ביחידה מובחרת, והניסיון הזה לימד אותי להתמודד עם לחץ קיצוני, לעבוד תחת אש ולהציל חיים בתנאים לא פשוטים", הוא אומר כעת, ומסביר כי אותן תכונות משרתות אותו גם בחייו האזרחיים. "זה נתן לי חוסן נפשי, יכולת קבלת החלטות מהירה והבנה עמוקה של עבודת צוות – כלים שאני מביא איתי לעבודה ומלמד את הצוות שלי ביום-יום", הוא אומר.
גם בזמן המלחמה דוד לא עצר לרגע: הוא דאג לציוד חירום בבית החולים, טיפל בפצועים תחת אש וליווה משפחות בשעות הקשות ביותר שלהן. למרות הקושי והאחריות הרבה, הוא המשיך בעשייה מתוך אמונה בטיפול איכותי ואנושי לכל אדם שהוא.
"להיות פרמדיק זה מקצוע מדהים", דוד מסביר בשיחה עם "ישראל היום", "אבל התפקיד מתמקד בעיקר ברפואה דחופה ובשטח. לכן, כשנפתחה בפני האפשרות להפוך לאח בחדר הניתוח, הבנתי שזה מקום שבו אני יכול לתרום יותר, להיות חלק מהמערכת הרפואית - ולעזור למטופלים בצורה עמוקה ומקצועית יותר", דוד מתאר.
בתחום הרפואה, ישנם אנשים שהמקצוע שלהם הוא לא רק עבודה – אלא שליחות של ממש. באותה מידה דוד, שהתחיל את דרכו כפרמדיק וביצע הסבה לאח חדר ניתוח, מסביר כי הוא ממשיך לשלב בין התפקידים מתוך צורך לסייע ככל הניתן. לכן, באוקטובר שעבר, כשהמלחמה פרצה - דוד קפץ מייד למילואים, במטרה להציל חיים.
"כשהבנו שהמצב מחמיר, היה לי ברור שאני חייב להתייצב ביחידה", הוא אומר. "עוד לפני כן יצרתי קשר עם בית החולים סורוקה, כדי לבדוק אם הם צריכים ציוד חירום. כשהבנתי שכן - דאגתי להביא להם וסטים וציוד קריטי לחדרי הניתוח, ואז נסעתי ליחידה. שם, מהר מאוד התחלנו לטפל בפצועים".
אחד המקרים הקשים יותר שבהם נתקל דוד, היה טיפול בחייל שנפצע קשה בראשו. "אני פיניתי אותו לסורוקה, אך למרבה הצער הוא לא שרד. זה מקרה שנגע בי במיוחד, אז לאחר מכן הרגשתי צורך לנסוע למשפחתו שבצפון ולנחם אותם. הם קיבלו אותי בחום, ואמרו שהם מעריכים שנתנו להם הזדמנות להיות לידו ברגעיו האחרונים", הוא נזכר בכאב.
"אני לא נוטה להתחבר למשפחות של פצועים, כי העבודה מחייבת אותנו לשמור על חוסן רגשי. אבל דברים כאלה קורים - זה כמעט בלתי נמנע שזה ישפיע. בסופו של דבר המקצועיות היא לדעת להמשיך הלאה, כי יש עוד חיים להציל".
דוד מתאר את עבודתו בימים אלה כחוויה קשה אך מאתגרת, כזו שמעניקה לו תחושת שליחות ומשמעות. "בלי חמלה ורגישות, אי אפשר להיות איש רפואה טוב. מאז ומתמיד אני אומר לסטודנטים שלי – 'אם מעירים אתכם בלילה לקריאה, ואתם מרגישים תסכול במקום דחף לעזור, זה לא המקצוע בשבילכם'", הוא מספר בהומור.
"לפעמים הצלת חיים היא לא רק בפעולה רפואית, אלא גם במילה טובה, בהרגעה ובנוכחות לצד המטופל. אני מאמין ברפואה איכותית לכל אחד, בזמינות גבוהה ובעיקר באנושיות. אחרי הכל אנחנו כאן כדי לטפל, לא רק מבחינה פיזית, אלא גם רגשית".
איך אתה מצליח לשלב בין העבודה למילואים?
"זה לא קל לשלב בין העבודה בבית החולים לבין המילואים, אבל כל הצוות התגייס", דוד מודה לראשונה. "בזמן שהייתי בשטח, הצוות שלי המשיך לתפקד ברמה הגבוהה ביותר, וזה הראה לי עד כמה הצוותים הרפואיים בישראל הם חזקים ומגובשים". גם התמיכה המשפחתית היא קריטית, לדבריו של דוד. "אשתי והבנות שלי מבינות שזה הייעוד שלי, ושהמשימה שלי כרגע היא הצלת חיים. הידיעה שהן מאחוריי נותנת לי כוח להמשיך", הוא מסכם בגאווה.