שני פלג בת ה-23 מנהריה נולדה עם שיתוק מוחין בעקבות מקרה של חוסר חמצן בלידה. למרות שהיד שלה כמעט לא נפתחת והיא צולעת ברגל אחת (״השיתוק משפיע בעיקר על הצד הימני שלי״), לפני כשנה וחצי היא קיבלה החלטה להיכנס לכושר.
בזמן שפעולות יומיומיות שנחשבות פשוטות, כמו חיתוך ירקות או ביצוע משימות הדורשות דיוק בידיים, מאתגרות יותר עבורה - היא קיבלה החלטה שאין דבר העומד בפני הרצון, או כמו שאומרים: ׳השמיים הם הגבול׳.
״אני לומדת להסתדר לבד ולא לתת לזה לעצור אותי״, היא מספרת היום (ג׳) ל״ישראל היום״, רגע לפני שהיא לוקחת חלק במרוץ איתן 25RUN ב-4.4 מטעם עמותת ״איתן כל אחד יכול", המסייעת לאנשים עם צרכים מיוחדים דרך אימוני כושר.
״אני גרה במכינה לחיים עצמאיים שבה אני לומדת להיות כמה שיותר עצמאית״, היא מוסיפה, ומספרת על השגרה שהיא בנתה לעצמה: ״הבנתי שאני צריכה למצוא מסגרת שתתאים למוגבלויות שלי, ואז גיליתי שהעמותה מספקת אימוני כושר שמותאמים אישית לאנשים עם צרכים מיוחדים. כיום אני מגיעה פעם בשבוע לתל אביב כדי לעשות ספורט, כשהאימונים הפכו עבורי לאתגר אישי ודרך להוכיח לעצמי שאני יכולה הרבה יותר ממה שחשבתי. רק כשמתחילים להתאמן באופן מסודר, מבינים עד כמה זה מחזק – פיזית, נפשית וביטחונית״, היא אומרת. ״הריצה ואתגרי הכושר לא רק משפרים את היכולות הפיזיות שלי, אלא גם מעצימים את הביטחון העצמי שלי - ומניעים אותי להמשיך ולשאוף גבוה יותר״.
הספורט לא נתפס אצלך כמשימה?
״גם כשיש ימים קשים או כשאני מרגישה שהגוף לא משתף פעולה, אני יודעת שבסופו של דבר אחרי האימון אני ארגיש הרבה יותר טוב״, שני מסבירה, ומפרטת את תוכנית האימונים שלה כיום: ״אני רצה, מרימה משקולות, וממשיכה להשתפר בכל פעם לקראת התחרות״.
לתקשר דרך מקלדת - ולרוץ עם הרגליים
״אני מתאמנת פעמיים בשבוע עם יוליה המאמנת (או כמו שאני קוראת לה - 'יוליה המלכה' - כי היא מחליטה על הכול ואני אוהבת את זה)״, אומרת בהומור אנג'י בת ה-13, נערה שכמעט ואינה ורבלית, ונכון להיום מתקשרת בעיקר דרך הקלדה - תהליך פיזיולוגי לא פשוט שדורש ממנה מאמץ רב.
״יוליה מגיעה אליי, רצה איתי ליד הים ובשכונה, ומלמדת אותי דברים על הגוף שלי שלא הכרתי. עכשיו אני מתכוננת לרוץ 3 ק"מ במרוץ בגני יהושע – וזו תהיה הפעם הראשונה שלי״, היא מודה בהתרגשות.
מהו האתגר המרכזי שלך בריצה?
״נולדתי עם אפרקסיה, מחלה שמשפיעה על היכולת של המוח לתכנן ולתאם תנועות״, אנג׳י משתפת, ״בגלל זה הדיבור שלי מוגבל – לא כי אני לא יודעת מה להגיד, אלא כי הגוף שלי לא מצליח להוציא את המילים החוצה. אז מצאתי דרכים אחרות לתקשר. כשהייתי קטנה השתמשתי בלוחות עם תמונות, אחר כך עברתי ללוח תקשורת, ובגיל 7 למדתי להקליד. זה היה תהליך ארוך ומאתגר, אבל היום – ההקלדה היא הקול שלי. זה לא תמיד קל, אבל זה שינה לי את החיים״.
אפשר להגיד שההקלדה שיפרה את איכות החיים שלך?
״כל מילה שאני מקלידה דורשת ממני מאמץ פיזי, אבל אני מוכנה להשקיע אותו כדי שיבינו אותי באמת. בהתחלה זה היה איטי ומתסכל, כי הראש שלי תמיד רץ קדימה, והאצבעות שלי – פחות. אבל עם הזמן השתפרתי. היום אני יכולה לדבר עם החברים שלי, להסביר מה אני רוצה, להשתתף בשיחות – וזה משנה הכול״, היא אומרת. ״לפני ההקלדה, העולם היה מלא בדברים שרציתי להגיד אבל לא יכולתי. היום, בזכותה, אני לא צריכה לנחש אם יבינו אותי – אני יכולה פשוט לומר את זה״.
למה החלטת לעשות ספורט - פעולה שאינה פשוטה גם עבור אנשים שמצליחים להקליד בקלות?
"בשנה האחרונה הבנתי שגם הגוף שלי צריך להיות חזק יותר, אז הצטרפתי ל'איתן – כל אחד יכול'. אני חושבת שאסור לתת למגבלות להשתיק אותנו״, היא מסבירה, ויוצאת במסר ברור: ״אל תהיו שבויים בתוך הגוף שלכם. הגוף שלי לא תמיד עושה מה שאני רוצה, אבל זה לא אומר שאני לא יכולה. אני יכולה הכול – כל עוד אני מאמינה בעצמי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו