כן, גם לאובדן שלך יש מקום

השנה, חודש אוקטובר הוא חודש כואב לכולנו כעם וכאומה. אנו חיים במציאות טראומטית משותפת שתלווה אותנו עוד שנים רבות. אנו עסוקים באובדנים כואבים שלא פוסחים כמעט על אף בית בישראל.

אך חודש אוקטובר הוא גם חודש המודעות העולמי לאובדן תינוקות רכים ולאובדן בלידה שקטה. אחת השאלות שצפו השנה היא כיצד ניתן וראוי להתייחס בתקופה כזו לאובדן זה? הרי ב"היררכיה" של האובדנים, בטח בתקופה רוויה כמו שאנו חווים, התחושה היא שאובדן תינוק בלידתו נדחק לשוליים, שהרי יאמרו רבים כי הוא לא באמת היה חי, לא באמת הכירו אותו ואין לו היסטוריית חיים משותפת על פני כדור הארץ.

אובדן תינוק בלידה שקטה נחשב בספרות המקצועית לאובדן עמום, כזה אשר אינו זוכה להכרה חברתית, זאת בעוד החוויה הרגשית של הוריו היא של אובדן ילד. מבחינה רגשית אין באמת היררכיה לאבל ולאובדן. מחקרים פסיכולוגיים מעידים על כך כי אובדן ילד הוא אובדן קשה מנשוא. מחקרים אחרים בתחום הטראומה מעידים על כך שתמיכה משפחתית והכרה באובדן יש בכוחם להפחית באופן משמעותי תסמינים פוסט-טראומטיים בקרב מי שאיבד את תינוקו בלידה שקטה.

ואולי דווקא כאן בישראל, במציאות המורכבת בה אנו חיים כשאובדנים מרובים מקיפים אותנו, אנו יכולים להכיר ממקום צנוע ולא שיפוטי בחוויית הכאב העצום שבאובדן אדם יקר באשר הוא. ההכרה הזו חשובה כל כך בעבור כל אדם אבל.

ולכם ההורים אשר איבדו את תינוקם בלידה שקטה וקוראים בשקיקה אך גם בעצב תהומי שורות אלו, חשוב לומר כי אובדנכם הוא אובדן תהומי. החיים של לפני אינם דומים לאלו שהגיעו אחרי. חוויית האובדן היא חוויה מתמשכת הממשיכה ללוות אותנו לאורך החיים. תחילה נרגיש כי קשה לנו מאוד אפילו לחייך ולא נצליח לדמיין כיצד בכלל נחזור לצחוק. אך אספר לכם שגם אני לפני למעלה משמונה שנים לא חשבתי שאצליח. התהום הייתה כה אפלה ועמוקה וכל שנותר לי הוא לנסות להיאחז ולסמוך על אמירות ששמעתי מהורים שחוו אובדן זה לפנינו ואמרו בפשטות שייקח זמן אבל נצליח, שצריך לכאוב ולהתאבל וזה בסדר להרגיש כך.

בתהליך ההתמודדות עם אובדן לזמן יש מרכיב משמעותי, אך אין זה אומר שהתינוקות שלנו ייעלמו מחיינו. הם ימשיכו לגדול ולהתפתח בתוכנו, לכן זה בסדר לתת מקום למחשבות, לדמיונות ולמעט הזיכרונות שיש לנו מהם. אין זה אומר שאנו משתגעים, אלא רק שהפכנו מבלי שבחרנו להורים אשר אוהבים את ילדם, הורים המתמודדים עם אובדן כואב. למרות שילדנו נולד ללא רוח חיים, חווינו את ההיריון שלו, את לידתו, לרוב גם נפרדנו ממנו לאחר הלידה והפכנו ברגע אחד להורים אבלים. אם זה היה ילדנו הראשון, אז הוא שאבד לנו גם הפך אותנו להורים. לכן לגיטימי להתאבל, להקשיב ללב שלנו, כל אחד בקצב שלו, בזמן שלו. יש דרכים שונות להתמודד עם אובדן וההקשבה פנימה חשובה בהתמודדות זו.

יש אדוות רבות לאובדן בלידה שקטה. בני המשפחה כולה, אחים ואחיות, סבים וסבתות, משפחה מורחבת וחברים, כולם מגיבים לאובדן ולא תמיד יודעים כיצד. חשוב לפנות לסיוע, להתייעץ, לדעת שאתם לא לבד.

אך אולי והחשוב מכל, בטח בתקופה חשוכה זו, הוא להפר ולא במעט את השקט שצורב כל כך ברגעים קשים אלו. לתת מקום למגוון הרגשות, לא לפחד לשהות בכאב, להביע, לבכות, לכאוב, להיתמך. להבין שהחיים שלנו השתנו, שלבטח יקרו לנו עוד המון דברים טובים, אך הם לא יגיעו כתחליף. הם יגיעו לצד כאב גדול, לצד חור בלב שלנצח יישאר בנו.

ובראי הזמן נוכל גם לראות כיצד השתנינו, גדלנו ואף צמחנו עמו.

—

הכותבת היא מדריכה ומטפלת באמנות שמתנדבת בעמותת "ניצוצות ענבר" למען זוגות שחוו לידה שקטה. כדוקטורנטית באוניברסיטת בר-אילן מחקרה עוסק בנושא פיתוח מודל התערבותי לאימהות שאיבדו את תינוקן בלידה שקטה.