30 אחיות ואחים, שהפגינו אומץ וגבורה בטיפול באזרחים ובחיילים ב־7 באוקטובר ולאחריו, יקבלו מחרתיים אות הוקרה מנשיא המדינה יצחק הרצוג על "עשייה מעל ומעבר למצופה, כדי להציל חיים ולמנוע סבל".
בין מקבלי האות, שיוענק במסגרת טקס הוקרה לאחיות ולאחים, יש מי שהיו בקיבוצים ובערי העוטף, מי שפונו מבתיהם בצפון הארץ וממשיכים לטפל בחולים, מי שהתגייסו לטיפול בחטופים שחזרו ובמפונים, וכן אחות מהמרכז הרפואי לשיקום בית לוינשטיין, אחות שסייעה למשפחות שכולות בהליך הרגיש של קצירת זרע מבניהן שנפלו וגם אחות מצה"ל.
נירית הונוולד־קורנפלד, קיבוץ בארי -
"כאחות למדתי שאומץ הוא הניצחון על פחד"
"במסגרת תפקידי אני ממונה על בריאות קהילת בארי, קידום בריאות לחיים ארוכים וטובים, טיפול וליווי יומיומי בכל חברי הקהילה מינקות ועד יומם האחרון", כך מציגה את עצמה נירית הונוולד־קורנפלד, מנהלת האחיות של קיבוץ בארי במסגרת עבודתה בקופ"ח כללית.
נירית (38), נשואה לעינת ואם לארבעה, נזכרת באותה שבת נוראה של תחילת אוקטובר, כשהיא נקראה לעזוב את ביתה ולטפל בפצועים מכיתת הכוננות של הקיבוץ, ביחד עם הפרמדיקית עמית מן ז"ל וד"ר דניאל לוי ז"ל.
"במשך שעות רבות טיפלתי בפצועים רבים בדרגות שונות", היא מספרת. "במהלך השעות, כשהיינו נצורים במרפאת השיניים תחת אש בלתי פוסקת של מחבלי חמאס, קיבלתי אינספור פניות מחברי הקהילה שזועקים לעזרה - פצועי ירי, נפגעי כוויות, שאיפת עשן, חרדה ועוד - והנחיתי אותם לטיפול הראשוני הנכון עד שהחילוץ יגיע".
באותן שעות לחמו בחוץ שחר צמח ואיתן חדד ז"ל, חברי כיתת הכוננות, בניסיון להגן על השוהים במרפאה. "בשעות הצהריים המרפאה כותרה על ידי המחבלים ונאלצתי להתחבא. לאחר תשע שעות חולצתי על ידי הצבא, וכשיצאתי מהמרפאה ראיתי שיאיר אביטל מכיתת הכוננות פצוע קשה ושכל יתר אנשי הרפואה וצוות כיתת הכוננות שהיו איתי נרצחו במקום".
לאחר החילוץ סירבה נירית להתפנות מהקיבוץ. "התעקשתי והתחננתי שיאפשרו לי לחלץ את משפחתי. בסופו של דבר, כוח קטן של הצבא התרצה וחזר איתי תחת אש כדי לחלץ את המשפחה שלי, שהיתה נצורה 13 שעות בממ"ד".
"כאחות במקצועי, למדתי שאומץ הוא לא היעדר פחד אלא הניצחון עליו. האיש האמיץ הוא לא זה שלא מרגיש פחד, אלא זה שמנתח את הפחד הזה, כפי שאמר נלסון מנדלה. תחושת הכישלון היתה גדולה ובלתי נתפסת במהלך כל אותה שבת, והתחושה הלכה וגברה כשהבנו בדיעבד את גודל המחדל. עם זאת, היו אזרחים וחיילים אמיצים שחדרו לקיבוץ בדרך לא דרך, נלחמו וקיפחו את חייהם כדי לחלץ ולהציל את אנשי הקהילה מהתופת".
נילי מרגלית, ניר עוז -
"כמו רבים, ה'גבורה' הזו נכפתה עלי, לא בחרתי בה"
נילי מרגלית (40) היא אחות במלר"ד ילדים בבית החולים סורוקה, מדריכה קלינית ומרצה בבית הספר לסיעוד באוניברסיטת בן גוריון, אבל בוקר 7 באוקטובר הציב לה משימה אחרת: "מצאתי את עצמי עדיין אחות, אך בנוף ובתנאים אחרים לגמרי" - לאחר שנחטפה מביתה שבקיבוץ ניר עוז דרך מנהרה לעזה.
"כבר מהיום הראשון התחלתי לטפל בשבויים שנלקחו ביחד איתי, רובם חברי הקהילה שלי, אנשים שאני מכירה ושמכירים אותי שנים רבות", היא מספרת. "התחלתי באיסוף מידע על מצבם הבריאותי, שכלל בין השאר היסטוריה רפואית, מחלות כרוניות ותרופות קבועות של כל אחד ואחת מהחברים שהיו אתי במנהרה שבה הוחזקנו.
"נדרשתי לבצע תעדוף של חלוקת התרופות בהתאם לחומרת המצב, ולהתמודד כמעט ללא כלים עם מצבים מסכני חיים. לעיתים נאלצתי להמציא פתרונות יצירתיים עם הכלים שהיו בידיי, כמו חבישת פצעים שלא נרפאו עם דבש שמצאתי במקרה במנהרה. יצרתי רוטינות של מדידת לחץ דם כדי לעקוב אחר המבוגרים והחולים שבינינו, ודרשתי שוב ושוב מהשובים תרופות מצילות חיים".
אלא שדרישותיה לא תמיד נענו, ואף יצרו כעס בקרב המחבלים ששבו אותם, אך נילי לא אמרה נואש. "השליחות והמקצוע הטבועים בי הם שהניעו אותי ולא נתנו לי ליפול או להתייאש, וכך המשכתי לטפל ולדרוש עד שחרורי מהשבי. עם הזמן גם השובים הבינו שאני הכתובת שלהם למקרי חירום רפואיים של שבויים נוספים ששהו במתחמים אחרים".
במשך 55 הימים עד לשחרורה היא המשיכה לטפל ולתמוך בכל מי שנזקק לה, בעודה מתמודדת עם היותה שבויה עצמה ולא יודעת מה עלה בגורל משפחתה. "כמו רבים, ה'גבורה' הזו נכפתה עלי. לא בחרתי בה. בזכות הידע, המקצועיות והדרך שעברתי בחיים, הצלחתי לתפקד, לעזור לאחרים וגם לשמור על החוסן שלי עצמי. מקצוע האחות הוא חלק משמעותי בזהות שלי, זה מי שאני בכל מקום ובכל מצב", היא מסכמת בענווה.
אלכס שמיס, שדרות -
"להציל חיים בכל מצב, גם תוך סיכון עצמי"
"בבוקר 7 באוקטובר סיימתי משמרת לילה בבית החולים ומיהרתי לחזור הביתה לשדרות", מספר אלכס שמיס, אח חדר ניתוח בביה"ח הציבורי אסותא אשדוד, ופרמדיק בארגון המתנדבים "איחוד הצלה". כאשר היה בדרך לביתו שמע אלכס במכשיר הקשר של הארגון את ראש הסניף המקומי קורא לכוננים לא לצאת מהבתים "כי ברחבי העיר מסתובבים מחבלים שמבצעים ירי".
לאחר שהגיע הביתה ונוכח שמשפחתו מוגנת, יצא מייד כדי לעזור לפצועים בעיר והצטרף לאמבולנס של איחוד הצלה. "לאחר פינוי כמה פצועים דווח לנו שיש פצועים נוספים בשטח, ברחבי העוטף, ויצאתי יחד עם הצוות לזירות נוספות. הגענו למסיבת נובה ושם גילינו מספר רב של הרוגים, שלא יכולנו להעניק להם עזרה", הוא אומר בצער.
בהמשך קיבלו מהמוקד הנחיה לחזור לכיוון קיבוץ בארי. "חברנו שם לכוחות צה"ל והמשכנו בטיפול תחת אש, כשהמחבלים עדיין מסתובבים בשטח. במשך שעות הגיע זרם בלתי פוסק של פצועים, שחלקם היו במצב קשה ביותר והם גם נזקקו לניתוחי שדה במקום.
"לאחר טיפול ראשוני בשטח, כלל הפצועים פונו ובכך אני בטוח שהצלחנו להציל חיי רבים למרות הסיכון הרב שהיה במקום. כאח וכפרמדיק, אני רואה את הייעוד שלי כמי שמעניק טיפול מציל חיים, בכל מצב – גם במצב של סיכון עצמי".
רעות קלרמן, מושב נווה -
"הבאת הטוב לעולם - זה מה שנותן לי כוח להמשיך"
רעות קלרמן, נשואה ואם לתשעה ילדים ממושב נווה בעוטף עזה, היא מנהלת סיעוד ואחות קהילה בשתי מרפאות של מכבי שירותי בריאות במועצה אזורית אשכול זה 16 שנים.
במסגרת תפקידה רעות אחראית לטיפול הכוללני במטופלים אקוטיים וכרוניים, ליחידת טיפולי הבית ולטיפול בפצועים, וב־7.10 היא הוזעקה לטפל בפצועים בבית חולים שדה שהוקם ביישוב. "הגיעו נפגעים בדרגות פציעה שונות ואף הרוגים. חלקם היו קשים לזיהוי, ורק לאחר שקראו בשמותיהם גיליתי שמדובר בחברים ומכרים", היא נזכרת.
הצלת הפצועים והיכרותה האישית עם חלקם "נטעו בי כוח ועידוד להמשיך", אומרת רעות, "למרות התנאים הקשים וההמתנה הארוכה למסוק, שלא היה ידוע מתי יגיע. בהמשך גם הציוד אזל, ונסענו להביא ציוד ממרפאה ביישוב סמוך. לא הבנתי ולא קלטתי כמה הדרך מסוכנת. העמסתי ציוד וחזרתי בשלום ליישוב כדי להמשיך לטפל בפצועים".
בהמשך אותו יום היא יצרה קשר עם משפחות הפצועים שחיפשו את יקיריהן, ועדכנה אותן לגבי מצבם ולאן הם הועברו. "השיחות עם המשפחות היו משמעותיות, והקלו עליהן בטלטלה שבין תקווה לייאוש", היא אומרת.
בימים הבאים רעות השתתפה בהלוויות וניחמה את האבלים. "יצרתי קשר עם אלו שבני משפחותיהם נרצחו או נחטפו, והשתדלתי לתמוך ולסייע ככל שניתן. אני מאמינה בכוחות של עם ישראל, בנתינה ובהבאת הטוב לעולם. מתוך הצירים תצא בעזרת השם לידה גדולה ומשמחת. זה מה שנותן לי כוח להמשיך".
משכית טובי, מודיעין -
"זאת זכות להחזיר את החטופות לחיק המשפחה"
משכית טובי (41) היא רכזת סיעוד בריאות הנפש במחוז מרכז של קופת החולים מאוחדת, וזה 21 שנה אחות מוסמכת, אך כשהתבקשה בתחילת המלחמה לנהל את הטיפול הרפואי בחטופות שחזרו מהשבי היא לא היססה לרגע. "זאת זכות להיות זו שמקבלת אותן לקהילה וממשיכה איתן את דרכן פה איתנו, במקום שבו הן צריכות להיות, בחיק המשפחה ובחיק העם", היא אומרת.
משכית, אם לשלושה ילדים ממודיעין, מגלה בכנות ש"רגע לאחר שהסכמתי, התמלאתי בלחץ ובסימני שאלה כי לא ידענו דבר על מצבן הגופני והפיזי, מה הן עברו ומה הן יודעות על מה שקרה בהיעדרן".
כשנודע לה על שחרור החטופות, היא התקשרה אליהן בידיים רועדות ועם הרבה תהיות ושאלות: "נתתי את פרטיי והנחיות מקצועיות, וסיימתי את השיחה במשפט 'טוב שאת איתנו'". לדבריה, הקול מהצד השני היה שונה, לא קול אישה שאנחנו רגילים לשמוע. "הקושי האמיתי היה לשמור את התגובה האמיתית בבטן, כי מי בכלל דמיין מצבים כאלה", היא מסבירה.
בשלב הבא היא וצוותה החלו באיסוף מידע על כל חטופה שחזרה מהשבי, מתזונה ושינה ועד ליציבות בהליכה. משכית: "בכל מפגש נדרשה מהצוות ערנות למצבן של החטופות ומתן תגובה בהתאם". לאחר חודשים של טיפול מסור החלו החטופות לחזור לחייהן.
חלקן מתמודדות עם תחושת חוסר שייכות, וחלקן חוות לראשונה בחייהן תחושת בדידות. טובי מהווה עבורן עוגן אנושי ומקצועי, ומעניקה להן תמיכה לכל אורך הדרך - היא מלווה את הטיפול הרפואי והנפשי, וגם את הצוות המעורב בטיפול המורכב בחזרתן לחיים בטוחים יותר.
וכל זאת, במקביל לתפקידה השוטף בניהול הטיפול במתמודדי הנפש בקהילה, אך משכית אומרת ש"עבורי, לראות אותן עושות צעד אחר צעד בדרך חזרה לחיים, זה סיפוק אדיר ותחושה שאני חלק קטן במסע שלהן".
צילומים: גדעון מרקוביץ'/באדיבות מכבי שירותי בריאות
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו