"לעבוד פה זה שליחות": הרופאים שפונו מבתיהם וממשיכים לטפל בקהילה ובחיילים

מאז פונתה מביתה היא נעה ונדה, אך מקפידה להיות קרובה למטופליה.

ד"ר אילה רוזנו־גורליק, מומחית בהמטולוגיה ומנהלת מרפאה יועצת של קופ"ח כללית בנהריה. עוד בשבוע הלחימה הראשון היא עזבה את ביתה היפה ואת החתולים שבקיבוץ ראש הנקרה. מאז היא מפונה ונודדת ממקום למקום.

"את אמא שלי ואת הבנות העברנו לטבריה, כיוון שחשבנו ששם ימצאו פתרון. אני הסתובבתי אצל חברים: במעלות גרתי בבית של רופא, בנתיב השיירה, בנהריה. נתקלתי בנדיבות אינסופית. עשיתי את כל זה כי רציתי להישאר קרובה למטופלים שלי בנהריה. כמו שהפרט זקוק לקהילה, כך גם הקהילה זקוקה לכל אחד מהפרטים שבה", היא מסבירה.

"אני מכירה את המטופלים שלי ואת הקהילות שבהן אני נמצאת, אני יודעת בדיוק איזה טיפול הם צריכים".

למרות שהוריה המבוגרים נמצאים כל אחד במקום אחר, ובנותיה במילואים, והיא מגדירה את המצב "פאזל מורכב" - היא ממשיכה להיות שם עבור המטופלים.

"למרות הכל, אני נמצאת בנתינה. המלחמה נפלה על כל אחד עם המטען שעל כתפיו. כשאני חושבת על החטופים, או על אמא שבתה חטופה, המצב לא נוח לי אבל אני רואה את היפה. היכולת לעבור מקום ולא להישבר זה ניסיון חיים. הכי חשוב זה תנו לצה"ל לנצח בלי מירכאות. צריך שכולם בעורף יהיו רגועים שמישהו מטפל במשפחה שלהם".

בת אחת שלה היתה אמורה להתחיל לימודי משפטים במכללת ספיר, וד"ר רוזנו־גורליק מתרגשת כשהיא מתארת איך בקיבוץ גבים ויתרו על שכר הדירה בשל המלחמה. כעת הבת מגויסת למילואים ביחידת המעברים ומשרתת ברמת הגולן. בת אחרת שלה סיימה שירות בסדיר ומשרתת כעת במילואים בחטיבת גולני.

לבית בראש הנקרה היא לא תחזור עד שלא תרגיש שם בטוחה. אהבתה למטופליה גורמת לה להמשיך ולהגיע למרפאה: "החולים והמטופלים מגיעים למרפאות־האם שלהם, ומה שאני רואה מוכיח שאין כמו קהילה חזקה ועורף חזק. חלק מחוסן העורף זה שמירה על רווחת האדם וגם על הבריאות. ברגע שחולה יודע שהוא יכול לבוא ולקבל את כל השירותים, ושיש מי שעושה את המקסימום כדי לשמור על בריאותו - זה מאוד חשוב. המטופלים רוצים לחזור, והמרפאה צריכה להיות חסונה וחייבת לתפקד".

מטפלת בפצועי המלחמה מסביב לשעון

סרן ד"ר דקלה כבר היתה אמורה לשאת בתואר מומחית אף־אוזן־גרון וכירורגיית ראש־צוואר. בגלל המלחמה והעובדה שהוקפצה למילואים, תעודת המומחיות שלה מתעכבת.

"ב־7 באוקטובר הוקפצתי לבית החולים ברזילי באשקלון. במשך 48 השעות הראשונות היינו שם רוב המומחים וקלטנו מאות פצועים. הייתי בבית החולים בשבועיים הראשונים אחרי המתקפה, למרות שקיבלתי כבר קריאה למילואים. לא יכולתי לעזוב בגלל עומס מטורף", היא מתארת.

"בימים הראשונים עברנו בין חדר הלם לחדר ניתוח לטיפול נמרץ. זה לא שלא ראיתי קודם לכן פציעות קשות, אבל טיפלנו שם בפציעות בסדר גודל שלא ראיתי אף פעם. ברוב הפציעות לא הייתי היחידה. אלו היו פציעות רב־מערכתיות בכמה אזורי גוף, כאשר מסביב לכל פצוע יש כמה מומחים. בשבועיים הראשונים חטפנו גם שלושה טילים בבית החולים".

בהמשך התגייסה ד"ר דקלה למילואים בגבול הצפון כרופאה של יחידת הנדסה צבאית. "פגשתי שם אנשים מדהימים ואוכלוסייה מחבקת. היינו תחת אש של חיזבאללה, וכמו כן יש אתגרים של השטח עצמו - טיפלתי בלא מעט הכשות נחשים ועקרבים ובהרבה רפואת שגרה. עכשיו אני נכנסת עם גדוד שריון לעזה, לחאן יונס. יש חשש עצום, ואני ומקווה שלא תהיה לי שם הרבה עבודה".

בת זוגה מזה 23 שנה היא רופאת עיניים שדואגת לקראת הכניסה לעזה: "פתאום כולם נפרדים ממני ודואגים, ובת הזוג מתקשרת המון פעמים. אולי זו החלטה אגואיסטית שלי, אבל אני חדורת מטרה. אני לא מפחדת על החיים שלי. יש לי חשש עצום שלא אגיע לפצוע בזמן, שלא אספיק לטפל בכולם, שלא אקבל את ההחלטות הנכונות. אני מנצלת כל רגע ללמוד פרוטוקולים רפואיים ולקרוא תחקירי אירוע כדי להיות הכי טובה ולהחזיר את כולם בשלום".

טיפל בלוחמים תחת אש גם אחרי שנפצע בעצמו

בימים שבשגרה ד"ר איתן גיאת הוא ראומטולוג בקופת חולים מאוחדת. יום לפני תחילת המלחמה חזר מחופשה משפחתית בכרתים לתורנות בבית החולים.

עוד בשבת השחורה גויס בצו 8 ללחימה ביו"ש, ובהמשך בעקבות מחסור במטפלים בכירים התבקש להצטרף לגדוד שריון כחוליה רפואית קדמית (חר"ק) ולהיכנס עם הלוחמים לתוך עזה. במשך 24 ימים ד"ר גיאת (52) נשוי + 4, היה מנותק קשר, וכך גם שניים מילדיו, מילואימניקים שחזרו במיוחד מטיולים בחו"ל כדי להתגייס.

גדוד השריון שהיה מסופח אליו איבד שישה לוחמים בלחימה בסג'עייה לאחר הפסקת האש. באחת התקריות טנק עלה על מטען ונשרף לגמרי. שני לוחמים נהרגו ושניים חולצו מתוכו. החילוץ התבצע תחת אש וירי בלתי פוסק היישר אל תוך הנמ"ר, דבר אשר הקשה מאוד על משימת החילוץ.

שני בניו של ד"ר גיאת נמצאים גם הם עמוק בתוך הלחימה בעזה. "לא פגשתי אותם מתחילת הלחימה", הוא מספר, "לא בבית ולא ברצועה. אם יש לי רגע פנוי - אני מנסה לאתר במערכת השליטה הצבאית היכן הם נמצאים ומקווה שהם בסדר ושיש מי שמטפל בהם".

כמה ימים אחרי תום הפסקת האש ד"ר גיאת נפצע מרסיס בברך, אבל סירב להתפנות לקבל טיפול רפואי והמשיך להעניק טיפול רפואי בשטח, בעוד שהוא פצוע בעצמו. לאחר שלושה ימים, כשהרגל שלו התנפחה והוא לא הצליח ללכת עוד, הבין שאין מנוס והסכים להתפנות לקבלת טיפול רפואי. בבית החולים סגר מעגל, ובמהלך האשפוז ביקר את שני החיילים שאותם חילץ ושבהם טיפל תחת אש בתקרית בסג'עייה.

מאז, למרות פציעתו ולאחר מנוחה קצרה, כבר חזר ללחימה בתוככי רצועת עזה. ד"ר גיאת ממשיך לטפל בלוחמים תחת אש ולבדוק יום־יום היכן הבנים הלוחמים שלו, שמשרתים קרוב אליו אבל רחוק ממנו.

הרופאים שנסעו בעקבות המטופלים לים המלח

בני הזוג ד"ר נטלי שווידל (65) וד"ר יבגני שווידל (68) הם רופאי משפחה תושבי קיבוץ מפלסים. הם פונו מביתם עוד ב־7 באוקטובר. לשניים יחדיו יש ותק מצטבר בן כ־70 שנות ניסיון במתן טיפול רפואי.

נטלי היא רופאת משפחה של הקיבוצים ניר עם, ארז, אור הנר ומפלסים. יבגני הוא רופא במרפאה בשדרות. שניהם לא עזבו את המטופלים שלהם לרגע ומטפלים בהם במרפאת קופ"ח כללית בים המלח, שם נמצאים מפוני בארי ושדרות, ונודדים בין ים המלח למשפחה באזור המרכז ולקהילה שלהם שפונתה להרצליה.

על מתקפת הפתע מספרת נטלי: "היינו סגורים ללא חשמל וללא תקשורת ועם ירי מסביב של מחבלים בתוך הקיבוץ. היו שני פצועים, חיילים שבאו לסופ"ש הביתה. רק בזכות כיתת הכוננות זה נגמר בסדר. יחד איתנו פונו מהקיבוץ גם ההורים של בעלי, בני 85, וגיסתי עם בעלה שהם עולים חדשים. יצאנו תוך כמה דקות בחלון הזדמנויות. אנשים שיצאו לא בזמן נפגעו".

"אנחנו גרים 30 שנה במפלסים ואף פעם לא עזבנו. עבדתי גם במבצעים קודמים, בין כל הקסאמים והכבישים החסומים בין מפלסים לארז, כי תמיד היו אנשים מבוגרים שהעדיפו להישאר. ואני לא אשאיר ילד עם חום שיחפש רופא. תמיד באתי לעבודה".

אחרי יומיים-שלושה בני הזוג שווידל חזרו לקיבוץ כדי לאסוף את המחשב של קופה"ח כדי שיוכלו לעבוד מרחוק. "אנשים יצאו כמו שהיו, בלי תרופות ובלי כלום. היו אלפי בקשות מצד מטופלים. כשהבנו שפתחו מרפאות למפונים בים המלח - הגענו לשם. יש שם מטופלים של בעלי משדרות וחברי קיבוץ בארי. המטופלים שלי מפוזרים בטבריה, בהרצליה ובתל אביב ואני מטפלת בהם מרחוק".

נטלי התקשתה לחזור לעבוד אחרי ההלם הראשוני. "בהתחלה לא הרגשתי שאני מסוגלת לפגוש מטופלים ולטפל. הבנתי שאני חייבת לעבוד מרחוק. הרגשתי נסערת ממה שקרה".

בהמשך התחילה לטפל בים המלח. "כשהתחלנו זה היה אתגר, כי האוכלוסייה במצב לא פשוט. נתקלנו במצבים קשים ובפציעות של אנשים שחוו את כל הזוועות. כמעט לכל משפחה יש מישהו הרוג או חטוף שלא חזר. אלה לא החיים הרגילים. הייתי צריכה הרבה כוחות, וזה גם מחזיר אותך למה שהיה. מצד אחד יש תחושה של איך אקום וכיצד אתגבר. מצד שני, כשבאים ומתחילים לעבוד עושים מה שצריך ולא חושבים על עצמנו. לעבוד פה זה סוג של שליחות. יכולנו גם להיות במלון כמפונים - לא עלה בדעתנו שזו דרך להתמודד עם כל הדבר הזה", היא אומרת.

"אנשים באים עם בעיות של יום־יום - כאב בכתף או בגב, לחץ בחזה, ומאחורי זה יש דברים ממש קשים. כשמתחילים לדבר ולהקשיב זה נפתח. יש לי גם מטופלים שחזרו משבי, שבדרך כלל באים למרפאה לטפל בבעיות קטנות, אבל כשהשיחה נפתחת פתאום את מגלה שיש דברים שהם מעבר לזה. הבנאדם נראה בסדר ופתאום בוכה. נפתח משהו שלא במסגרת הדבר הרגיל במרפאה, וזה קורה כמעט כל יום. אני עוזרת בכל מה שאפשר - בתור, ביחס, באישור לתרופה שקשה להשיג".

גם ליבגני מטופלים שנפגעו או נחטפו. "המטופלים שלי עברו זמנים קשים בשדרות, תחת המתקפה של המחבלים, ואפשר להבין אותם. יש מטופלת שהיתה חטופה ושוחררה, וגם את המשפחה שלה אני מכיר. זה לא קל למשפחה, וגם לי כרופא, כבן אדם. יותר מ־30 שנה אני רופא, ובדבר שכזה באמת לא נתקלתי. לא בכמות מטופלים גדולה כל כך שצריכים כולם עזרה בבת־אחת, וגם לא בכמות הגופות שראינו כשיצאנו מהקיבוץ".

המטופלים שלו שפונו מביתם שמחו לפגוש דמות מוכרת. "המטופלים שלי מאוד מתרגשים. הם אומרים שהם מרגישים כאילו הם בבית. מרגישים ביטחון שיש מישהו קרוב שהם מכירים שנים רבות. זה נותן למטופלים תחושה טובה. הם באים מאותן סיבות שהיו באים לפני המלחמה, אבל בזמן השיחה מתחילים לספר מה הם ראו מהאסון. בשיחות עם המטופלים הרבה פעמים אתה מרגיש שמטופל יוצא מהחדר כשהוא חש הקלה נפשית. יש סיפוק מהעבודה, וזה מחזיק אותנו ועוזר לנו, כי גם אנחנו עדיין בלחץ נפשי".

לבני הזוג שני ילדים במילואים ביו"ש ובצפון. אחד מהם שוחרר באחרונה לרגל הולדת בנו, הנכד החדש של בני הזוג, כיום בן חודש וחצי.