אחת מכל ארבע נשים תחווה לפחות אובדן היריון אחד - היריון שלא יסתיים בלידת תינוק חי. אך במקרים רבים מערכת הבריאות אינה ערוכה לטפל במצב רגיש זה, ומשאירה נשים רבות מצולקות.
מיטל בנשק, סמנכ"לית קרן "בריאה": "ישנן נשים שגם אחרי 30 שנה מספרות לי בכאב על האובדן שעברו. זו צלקת שנחרטת ולא נעלמת כשאין ליווי נכון. נשים רוצות שיראה אותן גורם מטפל מתחום בריאות הנפש, אבל לרובן כלל לא הציעו טיפול כזה"
מחקר חדש על אובדני היריון של קרן "בריאה", ארגון המקדם זכויות נשים במערכת הבריאות, מעלה כי מערכת הבריאות אינה מותאמת לצרכים של נשים במצבים אלו ואף מייצרת טראומות מיותרות.
כ־30% מהנשים ציינו שהאופן שבו הן התבשרו על האובדן לא היה מותאם לסיטואציה ונעשה בלי שום הכנה מוקדמת, לעיתים באופן קר עד פוגעני. נשים שמעו מצוותים רפואיים התבטאויות מקוממות ומגבירות חרדה כגון: "יש בך משהו רקוב, צריך להוציא את זה ממך", או "זה כמו עוגה. לפעמים זה לא מצליח".
נשים נוספות שיתפו כי אולצו לעבור את ההפלה עם כדורים במסדרונות או בכיסאות בתי החולים, ללא פרטיות וללא מוצרי היגיינה, חוויה משפילה ביותר שהעצימה את הקושי.
"אני יושבת חצי מעולפת עם דם נוטף עד כפות הרגליים, דרך שתי מגבות גדולות שכרוכות לי בין הרגליים כמו חיתול", העידה אחת הנשים.
צלקת שלא נעלמת
"המחקר מתבסס על סקר אינטרנטי שאותו ערכנו בקרב 1,200 נשים", מסבירה סמנכ"לית קרן "בריאה", מיטל בנשק. "השאלות בסקר התבססו על תלונות שונות שקיבלנו מנשים במשך תקופה ארוכה. הבנו שזו זירה מוזנחת בהשוואה ללידות שקטות, שם חלה התקדמות משמעותית מבחינת המענה הרפואי והליווי הרגשי. נשים סיפרו שהתייחסו לאובדן שלהן כחסר משמעות, ולכן לא הציעו להן תמיכה רגשית שהן כל כך זקוקות לה כדי להשתקם.
"ישנן נשים שגם אחרי 30 שנה מספרות לי בכאב על האובדן שעברו. זו צלקת שנחרטת ולא נעלמת כשאין ליווי נכון. נשים רוצות שיראה אותן גורם מטפל מתחום בריאות הנפש, אבל לרוב המוחלט של העונות על הסקר לא הציעו גורם כזה".
"אישה אחת אמרה לרופא שהיא רוצה לקפוץ מהחלון, ולא היתה שום תגובה מצידו לאמירה הזו שלה," מוסיפה בנשק. "התחושה היא שמייצרים הפרדה לא הגיונית בין הגוף לנפש בפרוצדורות כמו גרידה, שמייצרת נזק ארוך טווח למטופלות".
המחקר נערך בהובלת ד"ר גלית נויפלד־קרושינסקי, מנהלת מחקר וניהול ידע בקרן בריאה, בשיתוף עם ד"ר קרן ירמיה, ד"ר יסכה ויסבנד, שרה טנקמן ופרופ' אורית קרניאלי מילר, ומטרתו לקדם שינוי במערכת הבריאות.
זו לא דלקת בגרון
"אובדן היריון הוא אירוע משמעותי של איבוד שליטה על הגוף, על התוכניות לעתיד, וכחלק מהניסיון להחזיר את השליטה ולהקטין חרדה שיכולה להתלוות לזה, חשוב להנגיש לנשים את המידע הרפואי הרלוונטי ולאפשר להן בחירה כשניתן", אומרת נויפלד־קרושינסקי.
"האם לעבור פרוצדורה פולשנית כמו גרידה או אולי דווקא כדורים מתאימים לאישה יותר? האפשרויות האלה לא תמיד מוצגות ולא ניתנת אפשרות לבחור. 30% מהנשים דיווחו שלא קיבלו מידע ולא היו מודעות לאפשרות הבחירה.
"אובדן היריון זה לא דלקת בגרון. אי אפשר להגיד לאישה תוך כדי בדיקות האולטרה־סאונד, בעודה שוכבת עירומה על המיטה, 'אין דופק, חכי בחוץ עשר דקות, ניתן לך כדורים' ובזה לסיים את השיחה. לצערנו זה תוצר של אי הכשרה מספקת של צוותים רפואיים בתחום של תקשורת סביב אובדני היריון, ולכן פיתחנו בקרן בריאה שני כלים תקשורתיים לשימוש הצוות הרפואי".
"הראשון הוא איך לבשר על האובדן בצורה רגישה ותומכת, והשני איך לתת לנשים מידע ואיך לערב אותן בהחלטות על הטיפול, כך שהוא יהיה מותאם יותר לצרכים ולהעדפות שלהן, בהתכתב עם התיאוריות הכי חדשניות של האופן שבו צריכה להתקיים התקשורת שבין רופא ומטופל".
"אנחנו מקוות להפיץ זאת במערכת הבריאות בחודשים הקרובים ולקדם שינוי בשיתוף מודלים חלוציים שכבר קיימים בשטח, בבי"ח שיבא ובבי"ח איכילוב".
לכבד ולהכיל כאב
מנהלת מרכז "בדרכך" בבי"ח שיבא, ד"ר דליה אדמון היא רופאת נשים שהחליטה שמגיע למטופלות יחס אחר.
"מרכז 'בדרכך' הוא הראשון מסוגו בישראל, המעניק טיפול רפואי מיטבי משולב במעטפת לנשמה" אומרת אדמון. "החזון שעמד לנגד עינינו בהקמת המרכז הוא לעזור לנשים ולמשפחותיהן בעת האובדן מבלי ליצור טראומות נוספות, לכבד ולהכיל את כאבן מבלי לקבע אותו".
"יצרנו מסלול המרכז את כל תחנות הטיפול, במקום מסע מייגע בין מיון לחדרי הניתוח והמעקבים הרפואיים. אצלנו תחת קורת גג אחת המטופלת מקבלת את כל מה שהיא צריכה כולל שירות פסיכוסוציאלי, רפואה משלימה ותיאום ייעוץ גנטי ומרפאות שונות להמשך".
מנהלת בתחום התיירות החינוכית ומנחת קבוצות, יעל תמרי, עובדת סוציאלית בהכשרתה, עברה ריבוי אובדני היריון והיתה מטופלת במחלקה לטיפולי פוריות. היא שיתפה בחוויה האישית שעברה: "כשאני חושבת על המפגש שלי עם מערכת הבריאות, אני חושבת על הרבה אנשים ונשים נפלאים שמשתדלים וגם מצליחים ועל כוונות טובות, וגם על נקודות עיוורון שפגשתי במיוחד בבתי החולים".
יעל תמרי, שעברה ריבוי אובדני היריון: "אני על שולחן חדר הניתוח ממתינה לגרידה, ורופאים תורנים מתחילים לשאול אותי על הסיבה להפסקת ההיריון, או אח חביב שראה את הדמעות שלי בתהליך וביקש: 'אבל לא לבכות! למה את בוכה? זה תיכף נגמר…'"
"כשאני על שולחן חדר הניתוח ממתינה לגרידה, ורופאים תורנים מתחילים לשאול אותי על הסיבה להפסקת ההיריון, או אח חביב שראה את הדמעות בעיניים שלי וביקש: 'אבל לא לבכות! למה את בוכה? תיכף נגמר…'.
האובדן של בן הזוג
"בסוף, המערכת ביורוקרטית. מה אם אותם נהלים היו יכולים להיות מוסבים כדי להקל עלי ועל אלפי נשים? מדובר למשל על נהלים שדרשו ממני לחזור על הסיפור האישי ועל כל ההיסטוריה המורכבת והקשה של ההריונות והטיפולים שעברתי. זה מחיה מחדש את הכאב, ורק כדי לענות על שאלה פשוטה".
"המערכת היתה יכולה להעביר בתוכה את המידע ולחסוך ממני את זה. מערכת שרואה אותי ואת אישי, שנינו, לא רק כבני זוג, אלא גם כהורים שחווים אובדן. התחושה היתה שבן זוגי היה בחסד כדמות תומכת עבורי, אבל למעשה, לצד הרצון שלו לתמוך, הוא עבר את האובדן האישי שלו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו