הקצין האמריקאי מזכיר: זו האשמה האמיתית במצב ההומניטרי בעזה

השיח הבלתי פוסק על רעב בעזה, שממשיך למרות הכחשות וסרטונים שמראים מחסני אוכל מלאים שנמצאים לכאורה באותם תאי שטח שבהם מתקיים לכאורה רעב, מסרב לגווע כבר כשבועיים. אתמול פורסם ב-X מאמר ארוך שמזכיר שגם אם היה רעב בעזה, ישראל לא היתה האשמה המרכזית בו – ואנחנו לא מדברים על חמאס שגונב את הסיוע שאנחנו מכניסים לרצועה.

ג’ון ספנסר שירת בצבא האמריקאי ביחידת הלוחמה בשטח בנוי, עבר שני סבבים בעיראק ולאחר מכן עבר לחקור את תחום הלוחמה בשטח בנוי. במסגרת המחקרים שלו, הוא נודע בעמדותיו המבוססות המביעות התפעלות מה"סטנדרטים החדשים" שיצר צה"ל לדבריו במאמצים למנוע קרבנות חפים מפשע בעת לחימה כזו.

במאמר שפרסם אמש, לאחר ציון העובדה שדו"ח IPC אודות הרעב בעזה הסתמך על תחושות ולא על מספרים, הוא כותב: “בתוך הדיון ההומניטרי הזה, מצרים נותרת מחוץ לדיונים רציניים אודות פתרונות". הוא מציין שהמדינה חתומה על אמנות הומניטריות הנוגעות בתחום הפליטים, ו"למרות התחייבויות אלו, קהיר סירבה שוב ושוב לפתוח את גבולותיה עבור פליטים פלסטינים". הוא מוסיף כי המדינה אף אטמה את הגבול לאחר ה-7 באוקטובר בחומה חדשה ובצורה במיוחד, ותגברה את כוחותיה בסיני בעשרות אלפי חיילים.

התירוץ של א-סיסי, כידוע וכפי שמדגיש ספנסר, הוא שהכנסת פלסטינים למצרים היא "קו אדום", משום שהיא "תאיין את המטרה הפלסטינית" ע"י הרחקתם מארצם – כלומר, עדיף לפלסטינים למות בעזה מלחיות במדינה אחרת. בכירים אחרים בממשלו ניסו להציג תירוצים מעט יותר הגיוניים, כמו חששות בטחוניים שמגיעים עם כניסה של פליטים שרבים מהם טרוריסטים.

עם זאת, לדברי ספנסר, “הטענות הללו עשויות להישמע פרגמטיות ומושרשות בהיגיון בטחוני ופוליטי – אך הן אינן חשובות יותר מהכרחים הומניטריים, במיוחד ברגע של סבל המוני ואי-יציבות אזורית מתמשכת".

הוא משווה את המצב מול המלחמה באוקראינה, שבמהלכה ברחו מיליוני אוקראינים דרך הגבולות למדינות שכנות כמו פולין והונגריה, ולמלחמה בסוריה בעשור הקודם, במהלכה ברחו מיליונים לטורקיה, לבנון וירדן. “האחריות פוזרה בין מדינות רבות. מצרים ייחודית, משום שהיא שולטת לבדה על הגבול הפתוח היחיד עם עזה (מלבד זה הישראלי) – לעומת אוקראינה או סוריה, שבהן לאזרחים היו אפשרויות, בעזה הם לכודים".

ספנסר מתפעל מכך שלאחר כמעט שנתיים של מלחמה, אספקת המזון והתרופות לרצועה טובות יותר מאשר בכל מדינה אחרת שהיתה נתונה אי פעם במצב מלחמה, מאחר שהיא מזינה למעשה את אותם לוחמים שפתחו במלחמה, ואין לאף גורם בעולם שום חיוב לדאוג לצרכיהם.

אך ספנסר לא מסתפק בהאשמת המצרים. הוא מצע פתרון חלופי: בניית מחנה פליטים סגור בתוך הרצועה (מצחיק להגיד דבר כזה, לאור העובדה שברצועה קיימים לא פחות מתשעה "מחנות פליטים", וכמעט כל בית ברצועה מוגדר כחלק ממחנה כזה), שינוהל ע"י "הקהילייה הבינלאומית", ובו יסופקו כל צרכיהם של אזרחים שירצו לחיות רחוק מהקרבות.

הוא חוזר ומדגיש כי "החלטתה של מצרים לחייל את גבולה, לבנות מחסומים חדשים ולחסום כל מסלול בריחה משקפת את השיקולים הלאומיים שלה, אך אין לקבל את השיקולים הללו ללא ביקורת. הלקחים מאוקראינה, סוריה ותימן ברורים: עקירה המונית חייבת להיות מנוהלת באמצעות שיתוף פעולה אזורי ובינלאומי, לא גבולות אטומים. מצרים יכולה לטעון שהיא מגנה על המטרה הפלסטינית, אך למעשה היא לכדה אזרחים באזור לחימה. על העולם להפסיק לסלוח על העמדה האנטי-היסטורית הזו ולהתחיל לדרוש פתרונות הומניטריים מוצקים שיצילו חיים מבלי לחבל בשיבה פלסטינית עתידית". הוא קורא לוועידת האו"ם בחודש הבא לדון בקשי-העורף המצרי ולכפות על המדינה לאפשר הקמה של פתרון זמני לפליטים מעזה בשטחה.