הלומת קרב: מה עבר על אושרית נברה כששמעה את המנון "חוסן לישראל" של בני גנץ

איזה דבר נפלא זה שיר לקמפיין בחירות.

נניח לרגע שאת אני בשעה 7 בבוקר ממש היום: בת 45, אמא, עומדת במטבח ומכינה כריכים לילדים לבית הספר. הילדה שרועה על הספה עם חום, ילד אחד משתעל, ילד אחד לא מוצא את נעל ימין, ילד אחד נוחר בחדרו וממאן להקיץ. בעלך בשיחת וידאו עם ארה"ב. הכלבה מנג'סת כי היא רעבה, הכלב מנג'ס כי הוא רוצה לצאת, החתולה מייללת סתם כדי להטריף אותך. הילדה אומרת משהו ואז מקיאה על רצפת הסלון פלוס על נעלי הבית שלה. הכלב והכלבה ששים אלי קיא ומתחילים לנשנש אותו בשמחה. החתולה עדיין מייללת רק כדי להטריף אותך. הילד מקטר כי תמיד איזו יד נעלמה מחביאה לו את הנעל. הילד הגדול עדיין נוחר. בעלך עדיין מסוגר בחדר אל מולויקטורהאמריקאי, משוחחים.

כפי שאת מבינה, עומדות בפנייך מספר אופציות: להיכנס לחדר בעצבים ולהסביר לבעלך שנגמרה השיחה ושיגיע לתת יד, למהר אל הילדה ולהזיז את הכלבים ממסיבת הקיא, לעזור לילד למצוא את הנעל ולתת לו לצאת עם הכלבים, להעיר את הילד הגדול ולהסמיך אותו לעוזר מטעמך לכל אלה ועוד ועוד.

בשום תסריט את לא מתיישבת ברגע הזה מול המחשב כי שלחו אלייך את שיר הקמפיין שלבני גנץוביקשו ממך לכתוב עליו טור דעה. נכון? אז זהו שלא נכון.

הבית שלי סדום ועמורה בע"מ, והנה לחצתי על שורת הלינק של השיר הזה ובין רגע נשכחו ממני אימת הקיא וייללת החתולה המעצבנת וויקטור והנעל, ושוב הייתי חיילת בסדיר מכרסמת בורקס גבינה בשק"ם, ושקעתי לתוך עולם אוטופי שכולו מדי זית וכוח וניצחון וללכת עד הסוף. ובחלומי – בני גנץ עומד מעליי ואומר לי בסמכותיות "רק ישראל".

ואני מתרככת.

הוואנזי המוכתם שלי הופך למדי אלף מדוגמים, נעלי הבית שלפו הדובמתחלפות בנעליים סגורות שחורות וגרבי צמר אפורות מחליפות את זיפי הרגליים שלי.

הו, העולם הצבאי. איך באת אליי בדיוק כשהייתי זקוקה לך כל כך. אישה קטנה, אבודה, לא חשובה. והנה בא השיר הלא יאומן הזה: סולן עם קולאמיר דדוני, ספק גונח ונאנק, ספק זועק את נשמתו. נלחם, נאבק, צועק ונחלש ונשבר. "רק ישראל, רק ישראל" והטקסט המכונן… מזור לכל מכאוביי.

"אין יותר" קוראת הכותרת, ואני אומרת לעצמי שוואו, אין יותר. זהו. הכל נשמט תחתיי והתחלה חדשה מפרפרת בקרבי בהתרגשות. ואז מגיע ההסבר "ימין ושמאל", מפעם בתוכי כמארש צבאי, ימין ושמאל ושמאל-ימין. אין יותר ימין ושמאל, העולם כאוטי, אמורפי, מיטשטש. ואז, שורת המחץ, "רק ישראל לפני הכל" מחברת אותי מחדש את ההוויה של כאן ועכשיו ומסבירה לי, הקטנה, מה חשוב. "רק ישראל" זה "החיים עצמם" החדש. הסולן זועק, נאנק, "ללכת עד הסוף" הוא מתחנן ונשבר, כוחני ועמוק. והדרמה ממשיכה, המילה "פטריוט" מבליחה על המסך, נצבעת בחאקי צבאי. כן, אנחנו פטריוטים, אבל בל נשכח גם את סוללות הפטריוט שפרשנו נגד האיום הצר עלינו מכל עבר. כמה עמוק ודו משמעי. חייבים לנצח, ללכת עד הסוף, הסורים על הגדר ורק ישראל לפני הכל. אמאלה!! מה בסך הכל ביקשתי, להכין כריכים? הו, בני, בוא להציל אותי!!

והנה, ב-voice over מגיע קולו הסמכותי של גנץ, נחוש, מרגיע, רמטכ"לי, והוא מסביר לנו לאיזה מצב הוא לא מוכן יותר. איזה גבר.

הסולן זועק "אין יותר", המוסיקה מתגברת, אני כבר שטופת זיעה ומותשת.

הקיא נאכל, הילדה נרדמה, הנעל לא נמצאה. הילד ישן. ורק ויקטור עדיין מדבר.

נכנסת להתקלח.

בחירות 2019 | אנחנו ב-Onlife מתחייבות להביא את כל הדעות ששמות במרכז את מה שחשוב לנשים. ההאשטאג שלנו #טובלנשיםטובלכולם. מוזמנות ומוזמנים לשתף.

הכתבה פורסמה לראשונה באתרonlife