אפשר להתכופף ולהיראות גדולה

המילה האהובה עלי בשפה העברית היא "צודקת". היא כמו מוזיקה לאוזניים, מחמיאה ומלטפת. אנחנו לא יכולים להתנהל בעולם הזה מבלי להיות צודקים - זה מה שמבטיח את עתידנו בפוליטיקה, בכביש ובעבודה.

הרי מדוע אומרים שכדי להודות בטעות דרוש אומץ? כי יש לזה מחיר אם את אשמה. יכולים לפטר אותך, להעניש אותך, להקטין אותך - טעות היא סכנה. ולא רק זה, יש בה תחושה של השפלה, משום שלהודות בה דורש מאיתנו לכופף את הראש לכיוון הרצפה. מי רוצה את זה? אנחנו רוצים להרגיש גאים, נכונים, שכל בחירה שלנו היא בחירה טובה.

התוצאה היא שכולם נאחזים ב"צדקתם" כמו אוויר לנשימה. אבל האם זו חובה?

לכל הטורים של מעיין אדם

לפני כמה חודשים ראיתי כתבה מהפכנית בחברת החדשות, שעסקה בבני נוער קרייריסטים שעזבו את בית הספר וביניהם קים אור אזולאי. כמי שרואה בבית הספר המסורתי מעין פס ייצור חסר מעוף ומסגרת שמכבה כישרונות - התלהבתי.

אני בעצמי נשרתי מבית הספר. הוא לא יכול היה להכיל אותי ואני לא יכולתי להכיל אותו. באחד הבקרים השבוע התארחה אצלנו אגם בוחבוט, וכשנשאלה על הלימודים הזכרתי את קים שבחרה בקריירה על פני הלימודים, כי אני מאמינה בכל ליבי, וכתבתי זאת גם בעבר, שאדם צריך כשרון אחד להתמיד בו והוא לא חייב להיות חלק מעדר. 

קים בת ה-17 מאוד נפגעה מהדברים, וכתבה פוסט ויראלי על חוסר המקצועיות שלי, כעיתונאית, לציין עובדות שלא נבדקו. היא ציינה שהלימודים חשובים לה ושהיא משקיעה בהם במסגרת פרטית, שמותאמת לקריירה שלה.

מייד התקשרתי אליה, הסברתי את עצמי והתנצלתי בלי בושה. כי אולי חצי צדקתי, היא אכן לא לומדת בבית ספר, אבל חשוב יותר החצי שבו אני טועה. זה כואב ומרתיח כשמישהו מותיר רושם מוטעה לגביך. מאחת שיודעת, מה שנקרא.

על אף שהפוסט הזה מלא עלבונות, בלעתי את האגו והצלחתי לראות את המציאות דרך העיניים שלה - היא חייבת לתקן את הדברים בבמה הכי גדולה, עבור כל מי שצפה בתוכנית הבוקר, וגם אני הייתי תוקפת בכל העוצמה. עשיתי זאת בעבר ואעשה זאת גם בפעם הבאה.

כשסיימנו את שיחתנו הנעימה החלטתי שאפרסם גם התנצלות פומבית, כשם שהטעות הייתה פומבית. לא מתוך פחד כפי שבחרו לרמוז באחד האתרים, מי שמכיר אותי יודע שהצהוב והריבים המפוברקים מעניינים לי את ת'*** . בטח לא עכשיו, בתקופה כל כך סוערת, כשהראש שלי במקומות אחרים.

התנצלתי משום שחשבתי על הילדה בת ה-17, שדיברה איתי מנסיעה ברכבת כשבתיקה ספרי לימודים. היא עובדת כל כך קשה - ואז באה עיתונאית ומוחקת לה הישגים. אני לא רוצה להיות העיתונאית הזאת. אני בזה לעיתונאים האלה. אני מעדיפה להיות אחת שרק טועה לפעמים.

שמתי מצופים וחיכיתי לגל השנאה שיבוא, לצונאמי של תגובות קשות וביקורתיות, אבל הוא עדיין לא בא. במקומו היום שלי התמלא בהודעות שמש חמימות מלאות הערכה.

השבוע גיליתי שאפשר להתכופף ולהיראות גדולה. ממליצה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו