פרידה משגרת הקורונה האהובה

אני רוצהאת הקורונה שליבחזרה. אני רוצה שנ"צים ארוכים בלי רגשות אשמה, אני רוצה לא לפספס כלום - כי לא קורה כלום. טוב לי ככה, מודה.

בינינו, יש משהו מאוד מנחם בעולם שכולו דממה.כי אם את לא מתקדמת- את לא היחידה. זה לא שאת עצלנית, לא מוצלחת או לא מספיקה - כולם ככה, באותה הסירה.

זאת לא את - זאת המגפה.

לראשונה בחיי אני לא צריכה להוכיח את עצמי, לא צריכה להתאמץ ולהשתדל. "נכפה עליי לעצור" אתלונן בקול, ובלב אומר "תודה לאל!".

לכל הטורים של מעיין אדם >>

כעת המרוץ נפתח שוב, אפשר ממש לשמוע את יריית הפתיחה. התחרות חוזרת והאחריות איתה. כבר אין שום סיבה חיצונית לחשבון הבנק שמתרוקן, לתפקידים שלא קיבלתי, להזדמנות שלא מומשה. קוראים לזה הקלות,אבל עבורי זאת מעמסה.

קיבלתי בחזרה את השליטה על גורלי ואיתה חובת ההוכחה. המצפון שלי, שהיה שקט כמו הקניון, שב והפך למלא בהמולה. כשאין מגבלות - אין תירוצים, רק מחויבות כבדה.

אני צריכה לצאת, לתקן את מה שהתקלקל, ולטפס למעלה בחזרה. אין לי זמן ואין לי ברירה. ואיכשהו, דווקא ביציאה מהבידוד, אני מרגישה בודדה. כל אחד לעצמו עכשיו, לבד במלחמה.

מי ישוב לעשייה ומי יתקשה לצאת מהבור, מי יגיע לחוף מבטחים ומי יישאר בסירה מאחור.זה כבר לא תלוי במשרד הבריאותאו בממשלה, אין על מה להתלונן או למי להפנות אצבע מאשימה, זה תלוי רק בתוצאות המבחן ששמו - "כמה את שווה?"

וזה מבחן מלחיץ, מלחיץ נורא.

אבל איכשהו זה גם מחזיר לי את הצבע ללחיים. הלב חוזר לפעום, יש לי סיבה לקום בבוקר ואנדרנלין לכל היום.

הפסקתי לשנוצ אבל חזרתי לחלום. חזרתי לחלום!

פתאום שמתי לב שבחודשים האחרונים כבו בי השאיפות, הרי כשאין כלום - גם אין למה לצפות. בשקט בשקט היא הרגה לי את החלומות, וכך מתתי קצת גם אני, מהמגפה הזאת. בלי משהו להתרגש לקראתו אין טעם לחיות.

זאת קבוצת סיכון משמעותית לא פחות.

אז בואו נעשה את זה רגע שוב. אני רוצה שהקורונה לא תשוב, אני רוצה שיהיה לי תמיד למה לצפות, אני רוצה להתרגש, אני רוצה לחיות.

ביי קורונה, נפרד כידידות.