שנה לחיסול פחריזאדה: הצלחה טקטית, סימן שאלה אסטרטגי
פרויקטור הגרעין האיראני מוחסן פחריזאדה היה מאותם אנשים שעליהם אמרו שאין להם תחליף • חיסולו המוצלח כאילו נלקח מסרטי ג'יימס בונד, אבל שנה אחרי ראוי לתהות אם הושגו כל מטרות המבצע • האיראנים עדיין לא הצליחו למצוא לו יורש, אבל מי שציפה שהחיסול יעכב את תוכנית הגרעין התבדה - ודווקא ההפך התברר כנכון
Your browser doesn’t support HTML5 audio
חיסולו של פרויקטור הגרעין האיראני, מוחסן פחריזאדה, אמור היה לפגוע משמעותית בתוכנית הגרעין של האייתוללות, או לפחות לעכב אותה. פחריזאדה היה חלק מתוכנית הגרעין כמעט מראשיתה, ולימים הפך למנהל הכל-יכול שלה. הוא היה מסוג האנשים שאמרו עליהם שאין להם תחליף: כמו קאסם סולימאני בכוח קודס של משמרות המהפכה, כך הוא היה דמות ייחודית שריכזה ידע ועוצמה, מקצועיות ולהט.
זאת גם הסיבה שישראל החליטה לחסלו (אם להאמין לאיראנים ולשלל פרסומים זרים). זה דרש יצירתיות מבצעית יוצאת דופן; פחריזאדה - שאיבד לאורך השנים לא מעט מחבריו ומעובדיו בתוכנית הגרעין, שחוסלו בידי אלמונים - ידע שהוא על הכוונת ודאג לביטחונו.
היה ברור שחיסול בשיטה המוכרת של אקדוחן או מתנקש שמצמיד מטען למכוניתו, לא יעבוד. כדי להצליח נדרש מבצע מורכב במיוחד, שכלל יכולות מודיעיניות, טכנולוגיות ומבצעיות יוצאות דופן. הפתרון שנמצא נראה כאילו נלקח מסרטי ג'יימס בונד: מכונת ירייה רובוטית שתוכננה במיוחד למבצע הוצבה בצד הדרך, והופעלה מרחוק כאשר רכבו של פחריזאדה הגיע למקום.
שנה אחרי, ראוי לתהות אם החיסול המוצלח אכן השיג את מטרותיו האסטרטגיות. פחריזאדה הוצא מהמשחק וטרם נמצא לו יורש בשיעור קומתו, אבל האיראנים רשמו מאז התקדמות משמעותית בתוכניתם הגרעינית. מי שציפה שהחיסול יגרום להם למחשבות שניות או לדמורליזציה, או לפחות יעכב את התוכנית במידת מה, התבדה במהרה.
נדמה שדווקא ההפך הוא הנכון. איראן קיבלה מוטיבציית יתר כתוצאה מהחיסול. תרם לכך אירוע נוסף: הפיצוץ במתקן העשרת האורניום בנתנז. מי שפגע בו - באמצעות פיצוץ מערכת החשמל, שגרם לקריסת רבות מהצנטריפוגות ששימשו להעשרת האורניום - האמין שייקח לאיראנים חודשים רבים, ואולי אף יותר, עד שהם ישקמו את המערכות שנפגעו ויחזרו להעשיר אורניום באותו היקף. בפועל האיראנים פעלו בנחישות, הסירו את הצנטריפוגות שהוצאו מכלל שימוש והתקינו במקומן צנטריפוגות חדשות ומתקדמות יותר, וחזרו להעשיר - לרמה גבוהה יותר מאי-פעם.
כתוצאה מכך התקרבה איראן מאוד למעמד של מדינת סף גרעינית. ייתכן שהיא היתה פועלת כך גם אילולא חיסול פחריזאדה והפגיעה במתקן בנתנז, אבל האירועים האלה במפורש גרמו לה לנקוט מדיניות לעומתית יותר מבעבר. פרשנות דומה נותנים גם האמריקנים לפעולות התקיפה האלה שיוחסו לישראל; גורמים רשמיים בוושינגטון טענו לאחרונה כי במקום להרחיק את איראן מהפצצה, כמקווה, הן קירבו אותה אליה.
זמן למסקנות
לא בטוח שישראל גוזרת מסקנות זהות מהאירועים האלה. ראש הממשלה בנט אמר שלשום שבמקום להילחם באיראן ובשלוחיה בכל רחבי העולם, יש להילחם בה על אדמתה. זה איום שנועד בעיקרו להרתעה, אבל עומד למבחן מעשה תמידי אם מצרפים את שלל המבצעים המיוחסים למוסד, את תקיפות הסייבר ואת הפגיעות החוזרות ונשנות בהעברות אמל"ח שמבצעת איראן במרחב.
גם אם הפעולות האלה אכן יימשכו בעתיד, לא בטוח שהן ירחיקו את איראן מהפצצה. נכון להיום, נדמה שהדרך היחידה לעשות זאת - שהיא לא תקיפה צבאית - היא דווקא מדינית: באמצעות הסכם גרעין חדש, שיחליף את ההסכם שממנו פרשה ארה"ב ב-2018, במידה רבה בלחץ ישראלי.
אחרי תקופת ארוכה של סחבת הודיעה איראן כי תחזור לשיחות הגרעין בשבוע הבא. מי שמכיר את האיראנים, יודע שצפוי עוד בזאר ארוך לפני שיושג הסכם חדש, אם יושג. ישראל צריכה להפוך עולמות כדי להשפיע על תוכנו, ובעיקר כדי לדאוג שהוא ירחיק את איראן מהגרעין לפרק זמן ארוך ככל האפשר. עד אז (וגם אחר כך) היא צריכה להמשיך להחזיק מקל גדול ביד, ובאמצעותו לאיים על כל מי שמשתעשע בנשק יום הדין - שיום הדין האישי שלו עלול להגיע מוקדם מהצפוי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו