רבות נכתב על בית היתומים של יאנוש קורצ'אק בוורשה, על האופן המיוחד שבו חינך את היתומים היהודים שנאספו אליו, ועל גבורת הנפש שגילה כאשר בחר להישלח עם תלמידיו היהודים למחנה ההשמדה בטרבלינקה. שלמה נדל, ניצול שואה בן 95, הוא מהיחידים שיכולים לספר על המוסד החינוכי הזה בגוף ראשון. למרות גילו המופלג, עד היום הוא זוכר את המפגש הראשון עם מנהלי בית היתומים: "אמרו לי שאני הולך לבית של ד"ר קורצ'אק, אז הייתי בטוח שאראה רופא, וכשהגעתי ראיתי את סטפה (סטפניה וילצ'ינסקה, שניהלה עם קורצ'אק את בית היתומים), אם הבית שהחזיקה צרור מפתחות. זה הפחיד אותי מאוד כי חשבתי שיסגרו אותי באיזה מקום. ראיתי את קורצ'אק עם חלוק עבודה בצבע חאקי, יושב בצד. הוא עשה לי בדיקה רפואית ומאותו רגע הרגשתי ממנו חום וידידות והוא הפך להיות בשבילי יותר מאבא".
נדל נולד בוורשה, פולין, למשפחה דלת אמצעים. כשהיה בן 4 נפטר אביו, ואמו נאלצה לעבוד כמשרתת אצל משפחות אמידות שלא אישרו לה להביא איתה את בנה. בלית ברירה נשלח שלמה לבית קרובים מבוגרים כדי שיטפלו בו, אבל הסידור הזה לא החזיק מעמד זמן רב. "עשיתי להם הרבה צרות, הייתי ילד שובב", הוא אומר, "גרתי אצלם תקופה וביקרתי את אמי בשבתות. בסופו של דבר, התמזל מזלי ועברתי לבית היתומים של קורצ'אק".
כמו לשאר הילדים בבית היתומים, גם לשלמה הוצמד חונך, אשר בין השאר עבד כצלם. בהיעדרו, התבקש שלמה לשמור על המצלמות וכך, כבר בגיל צעיר, התחיל הרומן שלו עם המצלמה. בהמשך הפך התחביב הזה למקצוע לכל דבר, ושלמה עשה ממנו קריירה יפה. התמונות הנדירות, שאותן החל לצלם כבר בגיל 12, מתארות את החיים בבית היתומים. "הנה - כאן אלו הילדים הקטנים. כולם הלכו עם קורצ'אק, אף אחד לא נשאר בחיים", הוא מתאר בעודו מצביע על התמונות שצילם.
כאשר גדל מעט, החל שלמה לא רק לשמור על המצלמות בבית היתומים אלא גם לצלם את חבריו: "מאוד אהבתי את זה וגם היה לי מעמד מיוחד של צלם, בנות חיפשו להיות בחברתי וגם נהניתי מזה. לצערי הרב, רבים מהמונצחים בתמונות שלי לא שרדו את השואה. גם הדוקטור עצמו, למרות שהודיעו לו על השמועה שעומדים להרוס את בית היתומים, השיב שהוא 30 שנה עם הילדים וסירב לעזוב". קורצ'אק, שקיבל הזדמנות להינצל, בחר בסופו של דבר להישלח עם היתומים אל מחנה טרבלינקה, ושם נרצחו בידי הנאצים.
מזכרת מסדר פסח
באותם ימים חומרי הגלם ששימשו את שלמה לצילום היו יקרים, אך שלמה חיפש פתרונות יצירתיים ולא הפסיק לתעד את המתרחש סביבו, עד כמה שהיה אפשר לעשות זאת: "הייתי מלמד את הבן של בעל חנות הצילום להחליק על הקרח ובתמורה קיבלתי חומרי צילום. לפעמים הייתי מקבל גם חומרים במתנה, מבלי שנזקקתי לעשות משהו תמורתם. היינו חוגגים חגי ישראל, וגם בחגים הייתי מצלם את הילדים של בית היתומים. עד היום יש לי אגוז שאני שומר אותו עטוף - זה היה אפיקומן שמצאתי בפסח ומאז הוא איתי כל החיים".
אף על פי שהחניכים האחרים עזבו את בית היתומים של קורצ'אק כבר בגיל 14, משה שמר על קשר עם המוסד. שלושה חודשים אחרי שהגרמנים פלשו לוורשה, כאשר היה בן 19, החליט כי עליו לעזוב את פולין ולעבור לרוסיה הסמוכה, כל עוד הגבולות פתוחים. בדיעבד, ההחלטה הזו הצילה את חייו. "קורצ'אק אמר לי, 'אתם חושבים שברוסיה זה גן עדן, אבל צריך לעבוד קשה שם בשביל פרוסת לחם'", הוא מספר.
את התמונות שצילם שלמה לקח איתו, והן עברו איתו את כל שנות המלחמה. לראשונה כמעט איבד אותן כאשר היה קרוב לגבול, אז שני כפריים שדדו אותו: "הייתי עם חבר והחזקתי תיק שבו היה אלבום תמונות. הם לקחו לנו את התיק והחלו לברוח, כאשר לפתע עצרה לידנו מכונית עם קצין גרמני בדרגה גבוהה. הוא אמר להם לעצור ולהחזיר לנו את התיק. זה מאוד הפתיע אותי, כי חיי היהודי אז היו שווים כקליפת השום. הנהג שלו ניסה להניא אותו מהחלטה לעזור לי ואמר לו שזה יהודים קומוניסטים שבורחים לבריה"מ. הגרמני השיב לו שאף אחד לא נתן לפולנים את הזכות לשדוד, אפילו שזה יהודים. הייתי המום, כי דווקא קצין גרמני הציל אותי מהשודדים הפולנים. חשבתי שאני חולם, אבל בזכות זה הוחזר לי אלבום התמונות שלי".
מלבד התמונות, עד היום שומר שלמה את המכתבים של אחיו הקטן, שגם הוא הגיע בגיל 15 לבית קורצ'אק ולימד שם את הילדים לעבוד בעץ: "אחי כתב לי מפולין וסיפר על העבודה שלו עם הילדים. הוא גם סיפר לי על החיים הקשים בגטו ורשה. כשעזבתי לרוסיה זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו ואת אמא שלי. ברור לי שהם לא ניצלו.אני לא יודע גם כיצד נפלו, או שהם נפטרו מרעב או שנספו במרד שהיה. חיפשתי אותם אחרי המלחמה וגם דרך יד ושם, אבל עד היום אני לא יודע שום דבר".
חינוך מיוחד
ד"ר קורצ'אק היה מהראשונים שהנהיגו את שיטות החינוך הדמוקרטיות, ובבתי היתומים שלו היו נערכים "משפטים" שבמסגרתם גם לילדים היה מותר לדון במעשים של המבוגרים ולתת עונשים. "המשפטים נערכו בשבת ושם נדונו כל מיני נושאים", נזכר שלמה, "היינו פשוט ילדים ואף אחד לא הבין איך הוא גידל אותנו להיות ישרים, לא לגנוב ולא לפחד. למשל, לילה אחד היתושים עקצו אותנו ולא יכולנו לישון, אז הוא אסף את כל הילדים הגדולים והלכנו ליער, שם הוא לימד אותנו על כל מיני חרקים וגם לימד אותנו להיות אמיצים. לפני שהלכנו אפילו 'גנבנו' לחם מהמטבח, שיהיה לנו מה לאכול ביער. כשחזרנו, הגיש את עצמו על המעשה הזה למשפט" .
שלמה מספר כי רק כשגדל הבין את משנתו החינוכי של קורצ'אק: "אחד המקרים שזכורים לי במיוחד היה כשהגיעה אלינו ילדה שלא הצליחה להתחבר במיוחד עם שאר הילדים, והדוקטור (כך שלמה מכנה את קורצ'אק עד היום) הבחין בכך. הוא ראה שהיא יושבת לבד עם הבובה ולא משחקת עם אף אחד אחר. מול הפודיום עם הפסנתר היתה לנו ספרייה גבוהה. הוא הרים אותה והושיב אותה עליה. היא החלה לבכות ולהתחנן 'אני אפול, זה גבוה'. הוא עשה את עצמו לא שומע, עד שהגיעו עוד בנות לצפות במתרחש ודרשו שיוריד אותה והלכו יחד לשחק".
במהלך המלחמה נדד שלמה במקומות רבים ברחבי רוסיה, ניסה לעבוד, חלה ורעב ללחם, ואף ניסה להתגייס לצבא האדום ללא הצלחה, כי הרוסים חשדו בכולם. מקצוע הצלם שרכש בבית היתומים סייע לו לשרוד את המלחמה. בשנת 1939 הגיע לוויטבסק (בלארוס), שם התחבר לקואופרטיב יהודי ועבד כצלם, ומהמשכורת שקיבל עוד הצליח לשלוח חבילות לגטו אל אמו ואחיו. עם התקדמות הגרמנים ברח לטשקנט וזנח את עיסוקו כצלם עד תום המלחמה. הוא גויס לעבודות פרך בהרי אורל תמורת מזון ומקום לינה. אותו אלבום תמונות מבית היתומים ניצל בנס פעם נוספת, כאשר אוהל שישנו בו נשרף, אך דווקא באותו יום החליט לקחת את האלבום משום מה איתו לעבודה. בהמשך הגיע אלבום התמונות איתו לישראל, והן מוצגות כעת במוזיאון השואה בוושינגטון.
עם תום המלחמה, ב־1946, חזר שלמה לפולין. שליחים מהארץ הקימו קבוצות במקומות שונים באירופה, ובהם התקבצו היהודים ששרדו את השואה.
באחת מהקבוצות האלו הכיר את פרידה, התחתן איתה, ועם בנו הבכור יוסי עלו לישראל ב־1950. שנים רבות לא הסכים לבקר בפולין, ורק ב־1997 נסע עם נכדתו לבקר בבית היתומים. בספר זיכרונות, פרי עטה של לאה ליפינג, הוא מתאר את הביקור הראשון בבית היתומים אחרי יותר מ־50 שנה: "כשהגעתי לוורשה ההתרגשות הלכה וגברה, בייחוד כשעמדתי מול בית היתומים, כשנכדתי לידי. המראה החיצוני של הבניין לא השתנה והיה כפי שזכרתי אותו. הוא עורר בי געגועים עזים".
במשך שנים רבות שימש שלמה יו"ר אגודת קורצ'אק, אשר פעיליה עוסקים בהתנדבות בהפצת מורשתו של המחנך שהפך לסמל. שלמה זוכה להערכה רבה על פועלו, ומילים חמות אפשר לשמוע גם ממי שמטפלים בו ובאשתו בשנים האחרונות במרכז היום של עמותת "מטב" ברמלה.
"הוא מהגווארדיה הישנה של אנשים שלא שוכחים אף פעם להודות על מה שנעשה עבורם", אומרת מזל גולדשטיין, עובדת סוציאלית ומנהלת מרחב בעמותה, "זה אישי, מיוחד ומעניין שלא שוכחים להביא חפיסת שוקולד בחגים לכל מטפלת ועד לאחרונת המנקות. ביום הזיכרון לשואה הוא ידליק נר זיכרון, לצד ניצולי שואה נוספים ממרכז היום אצלנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו