אהבה על פי שי גבסו

לפני כמה שנים, כשעוד למדתי בישיבה, פתחתי ספר של הרבי נחמן וראיתי שם משהו שהרגשתי שהוא נכון, אבל עוד לא ידעתי אותו ממש. הרבי נחמן הצהיר שם כי כל הסיפורים בעולם מספרים את אותו הסיפור. הרגשתי את זה מאד נכון, אבל לא ידעתי עדיין מה זה הדבר הזה שכל הסיפורים מספרים, שכל הציירים רוצים לתפוס, שכל הבשלנים מבקשים ללכוד ולהפיח, שכל המשוררים רוצים להקליט ולנצור לעד.

מאז עברו כמה שנים, והרשיתי לעצמי דבר שלא הרשיתי לעצמי מעולם. הלכתי אל הלא נודע, הרשיתי לעצמי לחיות בלי תיוגים, האשתגים, בלי לקרוא לדברים בשם ובלי להגדיר כל דבר. אנשים רבים קוראים לעצמם "חילונים" רק משום שאין מילה אחרת בהיעדר המילה "אלוהים". אבל קיום יש, קיום ללא שמות, ללא משפחה, ללא עבודה, ללא אופי, יש. הוא רחב יותר ממה שמילה יכולה להכיל.

שמתי בצד את הצורך במילים. נוכחתי לשפה אחרת שנראית כעוברת בכל דבר בדרך. "אהבה". אהבה היא הכוח הגדול ביותר שיש. והגיעו זמנים, ויגיעו זמנים שאת ה"אהבה" הזו לא נסתפק בלהרגיש רק בתנאים רומנטיים, רק לקרובי הדם שלנו, רק לקהילתנו או רק לבני העם שלנו. יגיעו זמנים שנרגיש אהבה לכל דבר. כבר עכשיו זה מתפתח ויש כאלה שחשים אהבה לבעלי חיים, יותר ממה שהורגלנו לחשוב. יש כאלה שחשים אהבה לכל. שאין להם מחסומים. קוראים אותם בוגדים, קוראים אותם מבולבלים, קוראים אותם יפי נפש, מזהים אותם כחלשים. אבל האמת היא שעל פני האוהב נמצא אומץ הכי גדול שיש.

כשהייתי ילד אהבתי ילדה בשם מוריה. הייתי עסוק שעות בדמיונות למחצה, שבהם דימיתי את החברים משחקים "אמת או חובה" אחרי שהלימודים מסתיימים. רציתי שהבקבוק ייפול עליה ושישאלו אותה מה היא מרגישה אליי, רציתי שישאלו אותה קודם ואמרתי לעצמי שמה שהיא תענה אני אענה. היא אמרה "מחבבת", שזה יותר מ "מסמפטת", וזה מקום מחסה זמני לפני שאפשר להגיד "אוהבת". אחרי זה, הבקבוק נפל עליי ואני אמרתי שאני גם מחבב אותה, למרות שממש רציתי להגיד "אוהב, חושב עלייך כל הזמן". היה לי קשה, לתת אהבה למקום לא ברור. סוף הסיפור הוא שדמיונותיי הובילו לצהריים אמיתיים ולכך שהדברים אכן קרו כמו שרציתי, והפכנו חברים. אבל כמה זמן בזבזתי רק כדי לא להיפגע.

משום מה, אהבה בשביל הרבה מאיתנו מתפתחת עד שהיא מגיעה לקירות מוזרים כמו "פראייריות" לדוגמא. אף אחד לא אוהב לאהוב מישהו שלא אוהב אותו, או שלא ידוע מה הוא חושב עליו חזרה. יש כאלה שהאהבה שלהם מתפתחת עד קירות שאותם קוראים "מתירנות". יש כאלה שהאהבה שלהם מתפתחת עד קירות שאותם קוראים משפחתיות, עדתיות, קהילתיות, ישראליות, דמוקרטיות, בני אדם, חי, צומח, דומם. יש כאלה שאוהבים דברים דוממים, הם רואים שולחן או כוס זכוכית ורואים את אלוהים משתקף שם. זוהי אהבה. אהבה לכל.

המילה "אלוהים" קיבלה כל כך הרבה חסויות עד שאיבדה ממשמעותה העיקרית. יבוא יום שנוכל להחליף את המילה "אלוהים" במילה "אהבה". יש בזה משהו יותר קולע לעניין שלנו כאן, למה שאנחנו עושים כאן על פני האדמה. כל עוד המילה "אהבה" לא ממורקת ולא קדושה כמו המילה "אלוהים", המשחק נמשך. הציירים ממשיכים לצייר, הסופרים ממשיכים לכתוב והמשוררים ממשיכים לרוץ אחרי צלילים.