יום הקדיש הכללי והפרטי

בראש בניין מודרני במרכז ורשה ניצב שלט גדול: "העתיד כבר כאן".

על העבר (וגם על ההווה) פחות מדברים כאן. בחוברת שמחלקת חברת התעופה הפולנית "לוט", בולט דף שיווקי המוקדש לאתרי התיירות במדינה. תחת הפרק של העיר קרקוב מופיעה המלצה חמה: "אסור לפספס ביקור במוזיאון אושוויץ־בירקנאו ובמכרות המלח".

כך זורים מלח על מחנות המוות, שבהם נשרפו חיים יותר ממיליון יהודים, לצד רבבות שעונו ושכבודם העצמי נרמס עד עפר. במחנה עצמו מורשים להדריך רק מדריכים מקומיים, פולנים. אלה קיבלו הוראות מדויקות על מה מותר לדבר, אך לא פחות - ממה חובה להימנע. היה ויישאלו שאלות "רגישות", שעניינן שיתוף הפעולה של חלק מתושבי המקום (המדינה פולין, במתכונתה דהיום, לא היתה קיימת אז), הם ינסו ליצור מעקפים בדרך דיפלומטית, או להודיע כי "שכחו מה התשובה" ושעליהם "לברר את הדבר".

גם בחלוף כ־80 שנה, זיכרון השואה עדיין נוגע בעצבים הרגישים ביותר - המדיניים, ההיסטוריים והאישיים - וחושף פצעים וצלקות עמוקות.  

לרובם המכריע של אזרחי ישראל, "יום הקדיש הכללי" אינו אומר דבר. לאחר קום המדינה, נקבע מועד זה על ידי הרבנות הראשית לישראל כיום זיכרון לשואה. הוא הוצמד לצום י' בטבת, היום שבו החל המצור שהביא לחורבן בית המקדש. זאת, על פי המסורת היהודית, שנוהגת להצמיד ו"לגלגל" יחדיו ימי צרות ומציינת אותם ביום זיכרון משותף.

רה"מ מנחם בגין רצה להעביר את יום הזיכרון הלאומי לשואה ולגבורה מכ"ז בניסן לתשעה באב, אך חפצו לא עלה בידו. גם בקרב הציבור הדתי, זכרו של "יום הקדיש הכללי" הולך ונמוג. הוא מאוזכר בעיקר במוסדות החינוך, ופה ושם גם באיי זיכרון זעירים. למשל, במועד זה מתכנסים מדי שנה בני קבוצת יבנה, גם אלה מביניהם שאינם שורדי שואה או צאצאיהם, ואומרים קדיש בבית הכנסת המרכזי בקיבוץ לעילוי נשמת הנספים.

פרט לסוגיות ההיסטוריות, סוגיית שימור זיכרון השואה צפה ועולה מחדש במלוא עוצמתה.

במישור הלאומי והציבורי, זיכרון השואה והגבורה מצוין בטקסים רבי רושם, כמו גם בביקורי חובה ב"יד ושם" של מנהיגי העולם שבאים לישראל. אך במישור האישי, החווייתי, הפרטי, האינטימי, זיכרון השואה הולך ונמוג.  

ככל שנוקפות השנים, הולך ומתמעט מספרם של שורדי השואה, ובוודאי של אומרי הקדיש שביניהם. לא יחלפו שנים רבות, ובני הדור שחוויית השואה נצרבה על לוח ליבו ועל בשרו, תרתי משמע, ייעלמו מנוף חיינו. ילדיהם ונכדיהם של השורדים, בני הדור השני והשלישי, לא תמיד מסוגלים להעביר את המורשת הלאה, ולעיתים גם אינם מעוניינים בכך. הם מעדיפים, כלשון השלט שעל גג המגדל הגבוה בוורשה, לצפות פני עתיד, ולא לטבוע במימי העבר.

אך ראוי הוא ש"יום הקדיש הכללי" יהווה נקודת ציון נוספת, בעיקר אישית וחינוכית, ואולי פחות פורמלית וטקסית, לקדם את שימור הזיכרון ולהנכיח את משמעויותיו ולקחיו גם לבני דור ההווה, למען הדורות שיבואו.