יום הולדת לחמאס - אין סיבה למסיבה

החודש מציין ארגון חמאס 35 שנים להיווסדו, וכמו אז, בשלהי שנות ה־80, עת פעולותיו הראשונות של הארגון היו לחטוף ולרצוח את חיילי צה"ל אבי סספורטס ואילן סעדון, גם כיום כל שחמאס יכול להתגאות בו הוא טרור ועוד טרור.

את חגיגת יום ההולדת בחר אפוא חמאס לצייןבמפגן ראווה בחוצות עזה. לא, חלילה, מפגן של הישגים בתחומי החברה והכלכלה שמהם יוכלו ליהנות תושבי עזה, אלא מפגן של היכולות הצבאיות שלו, טילים ואף כטב"מים שריחפו באוויר. לקינוח, הציג גם רובה תבור, שלטענת חמאס היה שייך לסגן הדר גולדין, שאת גופתו חטף במבצע צוק איתן ומאז הוא מחזיק בה כקלף מיקוח מול ישראל.

אבל האמת היא שהיתה זו חגיגת עניים שביטאה לא את כוחו של חמאס, ובוודאי לא את ניצחונו, אלא דווקא את כישלונו - כישלונה של דרך הקיצוניות, האלימות והטרור שבה הוא מוביל את תושבי עזה ומבקש להוביל את הפלשתינים כולם. חמאס חרת על דגלו את "שחרור פלשתין כולה", אבל הפלשתינים רחוקים כיום אפילו ממטרה מצומצמת בהרבה - של כינון מדינה פלשתינית לצד מדינת ישראל - כפי שלא היו רחוקים מעולם.

מאז ההפיכה שחולל נגד הרשות הפלשתינית בעזה בראשית שנת 2007, שולט חמאס ביד רמה ברצועה. שלטונו הוא בברכתה של ישראל, ולכל הפחות בהסכמה שבשתיקה שלה. מצרים, וכך גם מדינות ערביות רבות אחרות, מעוניינות במיטוט שלטון חמאס, המציב איום ליציבותן מבית, שהרי חמאס הוא תנועה־אחות לתנועות האסלאמיות במדינות אלו. אבל בעבור ישראל מדובר ברע במיעוטו, בוודאי נוכח האפשרות של כאוס שישליט על הרצועה ויאלץ את ישראל לשוב ולשלוט בה. אפשר, אגב, שישראל טועה בחישוביה, ואפשר שהשתלטות מחודשת על הרצועה לא תהיה מורכבת ויקרה כל כך כפי שהיא חוששת, אבל לעת הזו ישראל "בעד חמאס".

אבל הבעיה של חמאס, תנועת "התנגדות" המשמשת כיום "שוטר" השומר על גבולה של ישראל מדרום, נעוצה בהתפכחות של הציבור הפלשתיני מקסמה. האוכלוסייה העזתית עייפה ומותשת, מרביתה מובטלת וחיה מתחת לקו העוני, ולכן מבקשת אחר רגיעה. לולא הכסף הקטארי או תשלומים שמעבירה הרשות הפלשתינית, הכל באמצעות שירותיה הטובים של ישראל, הקריסה הכלכלית היתה מוחלטת.

ולראיה, במהלך מבצע עלות השחר, בראשית אוגוסט השנה, בחר חמאס, ושמא נאלץ בלחץ הציבור העזתי, לעמוד מן הצד והניח לישראל להכות ב"אחיו הקטן", ארגון הג'יהאד האסלאמי, ולחסל את מפקדי החטיבות הצפונית והדרומית שלו ברצועה, תייסיר אל־ג'עברי וחאלד מנסור.

הרשות הפלשתינית מצויה זה זמן על הקרשים, ומוסיפה להתקיים בזכות ההנשמה המלאכותית שמבצעת בה ישראל, אבל חמאס אינו מצליח למלא את החלל שנוצר בזירה הפלשתינית. אמת, הדחף הפבלובי בקרב הפלשתינים הוא להריע בכל פעם שמישהו מבצע פעולת טרור נגד ישראל, בבחינת "טוב שגם הישראלים סובלים", אבל גם הם יודעים שזוהי אינה תשובה למצוקות ולאתגרים שבפניהם הם ניצבים כיום.

גם בזירה הבינלאומית חמאס נמצא במצוקה: הנשיא הטורקי, רג'פ טאיפ ארדואן, זנח אותו לטובת חימום קשריו עם ישראל. בעולם הערבי איש אינו בוטח בו או מעוניין בו, אולי חוץ מקטאר, שעליה כידוע אין לסמוך וממילא כוחה מוגבל, למעט מזומנים שהיא יכולה להעביר לארגון דרך ישראל. רק איראן וחיזבאללה השיעיות ניצבות מאחוריו, ואלו, כידוע, הן בבחינת סדין אדום לעולם הערבי והסוני. ועל כך נאמר: עם ידידים כאלו, מי צריך אויבים.

בכל העולם הערבי התברר האסלאם הפוליטי כסיפור של כישלון, והזירה הפלשתינית אינה יוצאת דופן. קיצוניות, אלימות וטרור לא הביאו ולא יביאו גם בעתיד לשום תוצאה, פרט לסבל לאוכלוסייה שעליה שולט חמאס ושאותה הוא מתיימר לייצג. זהו אפוא "מאזן הישגי" חמאס ב־35 שנות קיומו, המחייב חשבון נפש ולא חגיגות ניצחון.