קובי אריאלי: הדיבור על הפגנות מטיל עלי צער עמוק

ההפגנה, כך מקובל לחשוב, היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. זה נכון במידה רבה, ולא בשל הממד הסמלי של העניין. הרי אין ביטוי עז יותר לחופש הביטוי כמו, ובכן, חופש הביטוי עצמו. היכולת להתאסף ולצעוק היא הרי הדבר עצמו, וחוץ מזה שהיא נושאת אמירה מסוימת, היא גם סוג של חגיגה דמוקרטית. ציוץ בטוויטר לא משתווה להתאספות של אנשים ביום קר בקרן רחוב ולצעקה גדולה ההולכת מסוף העולם ועד סופו. עד כאן הכל נכון וטוב. אז למה הדיבורים על יציאה לרחוב והפגנות שמתארגנות ועלייה על גשרים בצורה מתוזמנת מטילים עלי עצב עמוק, ואפילו פחד?

זה עתה התקיימו הבחירות ונודעו תוצאותיהן. רגע אחרי הבחירות היו כל כך הרבה הבהובים של כוונות ממלכתיות מהצד שהפסיד - שעיקרן קבלה והשלמה עם התוצאות ותפקוד כאופוזיציה הגונה הנאבקת על עקרונותיה - עד שנדמה היה לרגע כאילו נמחה הכאב המר של השנים האחרונות ומעתה נשב לריב כמו פעם. ויכוח טוב על הדברים עצמם, על אידיאולוגיה, על פניה של ישראל ועל שאלות אמיתיות כמו אם יש לעשות משא ומתן עם נציגי חמאס, ובכמה צריך לממן פעוטונים לאימהות עובדות.

עד כדי כך אמיתי ומוחשי היה החלום הזה, עד שבאופן אישי ביצעתי פעולות אקטיביות כדי לממש אותו. אין כאן מקום להאריך, אבל יוזמות הידברות מהסוג הישן והטוב מילאו את עיתותיי בחודש וחצי האחרונים. היה ברור שלשם הכל הולך, שיש הפנמה בוגרת ואמיתית בצד השמאלי של תוצאות הבחירות ושעתה יש לבחון כיצד חיים עם התוצאה הזו, משימה שהיא אגב משותפת לשני הצדדים, בעיקר לזה המנצח.

אבל השבוע האחרון קעקע קצת את החלום הזה. המחשבה שהמונים ייצאו לרחוב לא כדי להביע דעה נגדית אלא כדי לפגוע בלגיטימיות של הדעה שניצחה ובלגיטימיות של האנשים שמחזיקים בה, ולהודיע בעצם שתוצאות הבחירות אינן מקובלות ועוד לעשות את זה באופן הקיצוני וחסר התקדים שבו זה נעשה בהפגנות בלפור - המחשבה הזאת מצליחה לייאש אותי. היא מוכיחה שיש גורמים שבאמת ממשיכים לא להבין מהי הכרעה דמוקרטית ואת העובדה שיש תוצאות (שמביעות מציאות) שלא כיף לחיות איתן, אבל אפשר לגמרי לייצר במאמץ נוסחה שתאפשר את זה.

ובתוך כל המחשבות הנוגות האלה יוצא לי לשבת במקום כלשהו ולשתות בירה עם איש חכם אחד שאני מאוד מעריך, והוא מספר על דרכונו הזר ואני אומר לו: "אבל בשביל מה אתה צריך את זה?" והוא אומר, בפשטות: "אתה באמת שואל את זה? זה בשביל היום שבו ינקשו על דלתי שני גברים ויגידו לי, בוא, תתלווה אלינו בבקשה". ואני מתחיל כבר לצחוק ותוהה כמה בירה הוא שתה ורואה שהוא בכלל לא שתה והוא מתכוון לכך ברצינות תהומית, והעצב והתסכול שלי עולים עד השמיים.