מאוחדים בזיכרון

מי לא מנסה לברוח מהבשורה. כל אם ואב בישראל, שילדיהם משרתים בצה"ל, מתמודדים עם החשש שאולי יום אחד ידפקו על הדלת מבשרי הבשורה. מזלנו לא שפר. מאז הדפיקה בדלת, חורף 1997 כבר לא דומה לחורפים שיבואו אחריו. מבשרי הבשורה הרעה הקפיאו הקפאה עמוקה את הזמן. בלכתם הותירו זיכרון, עצב חד - וגעגוע.

משפחה שכולה מנסה מאותו הרגע לחיות בשתי רצועות זמן מקבילות: זה שקפא וזה הממשיך לתקתק. אנחנו הולכים עם שני השעונים, מבטיחים לזכור ולא ולשכוח את הזמן שקפא. מביטים בשעון שעצר מלכת ומבינים כי אין שען בעולם שיוכל להפיח בו חיים. על היד השנייה ממשיך שעון החיים בשלו, מזכיר לכולנו כי במותם הם ציוו לנו חיים, במותם ציוו לנו מדינה, מזכיר לנו כי מותם לא היה לשווא. דורות של לוחמים שנפלו, לצד דורות של לוחמים שחיים לצידנו, מעמידים אותנו יום־יום במבחן החיים - והחיים כטבעם מזמנים אתגרים ומבחנים לא פשוטים. אל לנו לשכוח כי השגשוג שאנו חווים כעת שייך לדור שלם, שכבר איננו כאן כדי לחוות זאת.

יפה עשתה המדינה, שאספה את כל מערכת הערכים הללו והחליטה לעשות מעשה כדי שלעולם לא נשכח. הבוקר ייחנך בהר הרצל היכל זיכרון והנצחה ייחודי ומרשים. לבנים־לבנים שעליהן חקוקים שמות הבנים והבנות שמסרו את נפשם, ומספרות בשקט מקפיא את סיפורה של האומה ומדינת ישראל. זהו כותל הערכים שלנו, ערכי הציונות, הדבקות במשימה והרעות.

בהיכל הזיכרון אנחנו זוכרים את החללים ומבטיחים לא להסיר אבן אחת בחומה הבצורה. זהו הדבק המחבר ומאחד אותנו. לחיי מדינת ישראל, בי נשבעתי - לעולם לא נשכח אתכם.

הכותב שכל את בנו, סגן קובי בן שם ז"ל, באסון המסוקים ב־1997