קודם כל: ניצחון עצום, ענק, קריטי, משנה אליפות, משנה כיוון דרמטי לפרויקט של חמש שנים. מותר ורצוי וחשוב וחובה להתענג, להתרפק, להלל, לברך, לחייך חיוך גדול ולשחרר את כל המצוקות. וזה היופי בספורט הקבוצתי ובאליפויות אירופה שכאלה: עוד שני איבודי כדור, עוד שתי החטאות עונשין, עוד כדור פיני שהיה מתגלגל פנימה, והיינו שרים כאן קינה, תפילת אשכבה ומילות פרידה. וכן זה לגיטימי לגמרי, וזהו הספורט במיטבו.
שתי נבחרות דומות בכשרונן, כל אחת עם כוכב NBA מוכשר וצוות מסייע, שעמדו 15 סיבובים והתגוששו, עד שאחד נשאר מנצח. לשמחתנו, דני עשה את הפינישים, ולא נשארנו עם טעם מר-קאנן בפה.
ועכשיו בכל זאת נרד קצת לפרטים. אחרי ההכנה הלקויה וההצהרה הלא פופוליסטית של גיא גודס בסיום ההפסד לשבדיה, העיניים חיפשו את השינויים החיצוניים. אולי בחמישיה? אבל בלאט ואבדיה עדיין היו שם, למרות הציפיה שאולי יירדו לספסל. ונמרוד לוי עלה כדי לשמור את מרקאנן, אבל בגלל הגנת החילופים זה לא באמת עבד.
מרקאנן עשה רבע ראשון מופלא, כשהמאמן שלו מרשה לעצמו להוציא ולהכניס אותו לקחת אוויר. גם הרוטציה לא התכווצה כמצופה, וכבר ברבע הראשון נשלחו 10 שחקנים למשטח, כששני השחקנים הטובים ביותר בהכנה (לפחות התקפית) – סורקין ומדר – עולים אחרונים. אז לפחות מבחוץ לא נצפו למידה ושינוי כלל, הרבע הראשון נראה כמו המשך ישיר של המשחק נגד שבדיה, וחטפנו בו 27 נקודות.
אבל אז משהו התחבר. אמנם דני אבדיה לא עלה מהספסל ברבע הראשון, אבל עשה את זה ברבע השני. והוא נכנס למשימה הגנתית שנתנה לו פוקוס מצוין – הוא סגר הרמטית את מרקאנן. מאותו רגע הפיני המעופף נרגע, והנבחרת שלנו חזרה לעניינים. ומי שחיבר לה את ההתקפה היה התיש הזקן גיא פניני, מי אם לא הוא. קולע את השלשות, מוסר את המסירות הנכונות, ובכלל משרה אווירה של ביטחון וחוכמה.
הרוטציה התייצבה והתקבעה, וההרכב של בלאט והפורוורדים המשיך גם לרבע השלישי, כשדני עוזר להוביל את הכדור. נמרוד לוי הראה שהוא יודע לשים את הכדור בסל בקליעות הקרובות לטבעת, זריקות מאוד קשות בכדורסל, וזה מה שהפינים נתנו. אז לקחנו. ובעיקר – התחלנו להילחם בהגנה ולקבל פחות מעשרים ברבע 2 ו 3.
הרבע הרביעי כבר היה הצגה פרטית של דני אבדיה עם הצוות המסייע. כמו משחק הפריצה שלו בטורקיה במדי מכבי תל אביב, עם הדאנק על לואיג'י דאטומה, הפעם זה היה משחק שבירת התקרה וההכתרה בנבחרת.
אבדיה הגיע בדיוק בזמן, לקח את המושכות והוביל אותנו לארץ הבחירה. דאבל דאבל אדיר של 23 נקודות ו -15 ריבאונדים, מדד 31, ובעיקר לקיחת אחריות וביצוע הפעולות המכריעות. חדירות קטנות ודישים לגבוהים, ריבאונדים קריטיים, מיצוי כמעט מקסימלי של ההגנה על מארקנן. נפלא. הכעס האותנטי על גל מקל שלא מסר לו בסיום המשחק לא היה נכון, גל ממש רצה למסור לו אבל דני לא היה פנוי מספיק. אז שניהם תיקנו בהארכה עם פעולות גדולות.
גיא גודס הוא בחור חזק, היה שחקן חזק וכיום הוא מאמן חזק. הוא עומד תחת מכבש לחצים מאז שלקח את הנבחרת, והוא עומד בו בגבורה. ציפיתי ממנו לעמוד בהבטחתו על שינויים ועדכונים, אבל זה קרה מאוחר בתוך המשחק. החלק האמיץ היה ההקרבה (המוגזמת) של השחקן ההתקפי הטוב ביותר בנבחרת, ים מדר, וצמצום הרוטציה עד כדי חמישיה כמעט קבועה. כל זה היה צריך להעשות לפני המשחק, אבל טוב מאוחר מלעולם לא.
מרגיש שאם מדר היה מקבל חצי מהדקות של תמיר בלאט, שאמנם מסר 10 אסיסטים אבל לא פגע מרחוק ולא ממש שמר, היינו מנצחים כבר בזמן החוקי. אולי פניני שיחק יותר מדי, או שסורקין שיחק פחות מדי, אבל אי אפשר לדעת כמובן, וטוב שההיררכיה הסתדרה, בלי קשר לזהות המובילים. וטוב שתומר גינת חזר לתפקיד הכל יכול בהגנה, היה בכל מקום, והיה האקס פקטור שהביא את הניצחון.
עכשיו כל האליפות נראית אחרת, ואנחנו כבר מתכננים להגיע לסרביה ב -3:0 ולתקוף את יוקיץ' בלואו פוסט. איזה כיף זה אליפות אירופה, איזה כיף זה לנצח במשחק הראשון. בפעמיים שעשינו את זה בעשרים השנה האחרונות, הגענו לפחות לשמינית הגמר. ועכשיו נתרכז באורנג'ים.
