התיק המורכב של רוסיה ומלחה"ע ה־2

הגדוד האוקראיני. דבריו של שר החוץ הרוסי, סרגיי לברוב, עדיין מהדהדים באוזניי - הן משום משמעותם והן משום אומרם. נפגשתי עם האיש לא מעט בעשרות השנים האחרונות. הוא אדם מרוחק, שקול, זהיר, בקי ורחוק מלהיות שוטה. הדברים שאמר בשבוע שעבר על הקשר בין היהודים והנאצים הותירו אותי פעור פה. פרשנים אמרו כי לא ייתכן שהדברים נאמרו בלי אור ירוק מפוטין. אולי. אבל לברוב אינו לבלר של נשיאו, והם ייוותרו על מצחו כאות קין.

ידידי הטוב, פיליפ כרמל, שמילא תפקידים במאבק באנטישמיות ובהכחשת השואה באירופה, והמנהל כיום את המיזם להצלת בתי הקברות היהודיים במזרח אירופה, הופתע פחות ממני, על פי מה שפרסם בבלוג שלו. לדבריו, יש לרוסיה תסביך מורכב מאוד ביחסה ההיסטורי לנאציזם. הדבר הבולט ביותר הוא, כמובן, הסכם ריבנטרופ־מולוטוב שנחתם ערב מלחמת העולם השנייה, ואשר קבע כי הסובייטים יזכו במחצית פולין וכן בפינלנד, בארצות הבלטיות ובשטחה (הנוכחי) של מולדובה.

אלמלא הפרו הנאצים את ההסכם, היו הסובייטים ממשיכים ליהנות מכיבושיה של גרמניה, וסביר להניח כי לא היו יוצאים מגדרם גם לנוכח שואת היהודים. ההסכם מביך את רוסיה וגורם לה לעוות את ההיסטוריה, ולהתמקד במאבק ההרואי של החיילים הסובייטים נגד הנאצים.

אבל כשהרוסים מתגאים בשחרור מחנה אושוויץ הם מצניעים את העובדה שהיה זה גדוד אוקראיני ששחרר את המחנה, במדי הצבא האדום.

אימה אמריקנית. ההכרעה המסתמנת בבית המשפט העליון בארה"ב בתיק "דובס נגד ג'קסון", אשר פוסלת, למעשה, הכרעה קודמת מ־1973 שהתירה הפלות - היא רעידת אדמה, חזרה לימים אפלים של תלות ברופאים־לא־רופאים, של מאסרים בגין הפלות ושל פגיעה נוראה במעמד האישה.

הפוליטיזציה הקיצונית במינויים לבית המשפט, שהיא אחת "ההצלחות" של כהונת טראמפ (ואשר בישראל יש המתקנאים בה), היא זו שהובילה להחלטה המדהימה, המבקשת לבטל את ההישג החשוב. אני מקווה שאנשים כמו איילת שקד עוקבים אחר פרי הבאושים של מינויים "שמרניים וימניים", ומבינים כי מדובר בבומרנג מסוכן.
התרת הפלות (גם אם מדובר בהגבלות מסוימות, הקשורות, בעיקר, בגיל העובר) היא אחד המאפיינים הבולטים של זכויות הנשים, ובעקבות זאת - של הדמוקרטיות המודרניות. במדד הדמוקרטיות המוערך של ה"אקונומיסט" נמצאה ארה"ב ב־2021 במקום ה־26 (שלושה מקומות נמוך יותר מישראל!). עם הכרעה כזו, תאבד אמריקה גם את מקומה זה.

שנות העיוורון. ספרו החדש של יואב גלבר, "רהב", על השנים 1973-1967, מיועד לאלו המוכנים ללכת דרך ארוכה בשבילי הארכיונים. מי שיעמוד באתגר הזה לא יגיע ל"הפי אנד", אלא לתמונה מתסכלת מאוד של מדינה באופוריה שהפריזה בהערכת כוחה, נבהלה מן הסיכוי לשלום, נערכה למלחמה שעברה וכמעט קרסה במלחמת יום הכיפורים.

גלבר מבקש להגן על הדרג המדיני, ובראשו גולדה מאיר, וטוען כי הממשלה לא החמיצה הזדמנות לשלום עם מצרים ב־1971. הוא מקבל את הפרשנות השטחית מאוד של גולדה, ולפיה תשובת סאדאת להצעת שליח האו"ם לא היתה חיובית, כדי להצדיק את טעותה ההיסטורית בדחייתה. אבל בסוף ספרו אין הוא יכול להימנע מפסק הדין האמיתי: ראשי הצבא ואמ"ן לא הבינו את חומרת האיום המצרי והסורי ואת דחיפותו; לרה"מ מאיר לא היתה ראייה אסטרטגית, משה דיין היה נעדר התמדה ועקביות, ויגאל אלון היה היחיד בשכנועו על אודות התאמתו, כביכול, לתפקיד ראש הממשלה. אי אפשר להתווכח איתו. זו היתה החבורה שהובילה אותנו לאסון, גם אם נכון הדבר שרהב מפקדי הצבא הטעה אותם.