"לא היתה לי בעיה לקחת את לברון ג'יימס לסל": דני אבדיה עולה למתפרצת

דני אבדיה הוא היום הפוסטר שתלוי בחדר של כל ילד שדורך לראשונה על מגרש הכדורסל. הנער מהרצליה, שכבר בגיל 16 וחצי שיחק בבוגרים של מכבי ת"א, נבחר שלוש שנים לאחר מכן במקום התשיעי בדראפט של ה־NBA על ידי הוושינגטון ויזארדס ומסומן כאחת ההבטחות הגדולות בליגה הטובה בעולם.

השבוע, כשהוא רק בן 21, סיים את עונתו השנייה בוושינגטון. הקבוצה, שסיימה את העונה במאזן של 35 ניצחונות מול 47 הפסדים, לא הצליחה להתברג לפלייאוף, אבל אבדיה, ששיחק מצוין בשבועות האחרונים, התברג ל"חמישיית עונה" מכובדת במיוחד - אחד מחמישה שחקנים בלבד בליגה כולה ששיחקו בכל אחד מ־82 המשחקים של קבוצותיהם.

היום, עם חוזה שנתי של 4.7 מיליון דולר שיזכה בעונה הבאה לשדרוג של יותר מ־200 אלף דולר, אבדיה הוא גם הספורטאי הישראלי המרוויח ביותר בעולם, וזה עם העתיד הבהיר ביותר. אבל כשמכבים את אור הזרקורים ואוויר הפסגות מתפזר מעט, מגלים שלא קל שם בחוץ.

"זה אולי יישמע מוזר, כי אני משחק ב־NBA ומבחינתי הגשמתי חלום, אבל השנה הראשונה היתה מהקשות שעברתי בחיי", הוא מודה בשיחה מביתו שבוושינגטון. "הכל נחת עלי בבום - האינטנסיביות של המשחקים, ההסתגלות לבית החדש, הבדידות בגלל המרחק מהמשפחה ומהחברים. חליתי בקורונה, עברתי פציעה קשה. זו היתה שנה מאתגרת מאוד. היום, אחרי העונה השנייה, אני יכול לומר שאני רואה את עצמי משחק כאן, וכמה שרק אפשר".

עד סוף הקריירה?

"אולי בסוף הקריירה אעשה מהלך ואחזור הביתה. מכבי ת"א תמיד יהיה המועדון שגידל אותי, ואם יסתדר אשמח לחזור לשם בעתיד, אבל זה עוד ממש רחוק. כרגע המקום שלי כאן, לגמרי".

"חייב להצטיין"

משהו השתחרר אצל אבדיה בחודשים האחרונים. אמנם קבוצתו לא הצליחה להעפיל לפלייאוף, אבל מבחינה אישית הוא הזכיר לכולם איזה שחקן נפלא הוא וכמה עצום הפוטנציאל שלו. אחרי תקופה שבה גמגם ביכולת וראה דקות ארוכות על הספסל, הכדורים שזרק נכנסו והמסירות ששלח הגיעו לכתובת הנכונה.

שוחחנו בפעם הראשונה בדיוק אחרי שקבע שיא קריירה בארה"ב, עם 21 נקודות בניצחון על דטרויט פיסטונס.

"איזה טיימינג טוב", הוא צוחק, "זו הרגשה טובה אחרי תקופה שבה פחות הלך לי, אבל בתכלס תמיד ידעתי למה אני מסוגל ושיגיע היום שבו היכולת תבוא לידי ביטוי. לא בכל יום אשבור שיאים, אבל אני כן רוצה לשמור על יציבות".

במה זה תלוי?

"קבוצת NBA היא משוואה עם המון משתנים. זה תלוי בצוות האימון, בשחקנים שמשחקים לצידך ובמה תפקידך במערך, אבל וושינגטון האמינה בי ועובדה שבחרה בי בדראפט. היא רוצה שאצליח וככל שהעונה התקדמה, כך גם הרגשתי את זה והפכתי לבוגר יותר במשחק שלי. אני מרגיש את תמיכת המערכת".

זו גם תוצאה של ביטחון עצמי?

"זה להאמין ביכולת. לקום בכל בוקר, לא משנה אם קלעת 20 נקודות או רק שתיים, ולהמשיך לעבוד על אותם דברים, כי אתה יודע שבליגה הזו הזיכרון קצר וחשוב מה תעשה מחר. אי אפשר ליפול יותר מדי לדאון, וגם אי אפשר להיות יותר מדי שמח. עכשיו התחושה טובה, אבל מחר אני יכול לקלוע חמש נקודות ולהיות בראש אחר לגמרי. גם במשחקים הפחות טובים אני מנסה להישאר עם הרגשה שהכל סבבה, שזה יכול לקרות. היו משחקים של אפס נקודות ואמרתי לעצמי שאני בסך הכל בן אדם ושזה רק ספורט".

העובדה שנבחרת תשיעי בדראפט מוסיפה ללחץ?

"יש לחץ, אבל לא כזה שאתה חייב להצטיין. יש כאן הרבה זמן להתפתח ולעבוד על המשחק ואתה מקבל המון הזדמנויות. אף פעם לא היה עלי לחץ כי אני יודע מה אני מביא לקבוצה, ובסופו של דבר אני רוצה להיות שחקן טוב בשביל עצמי, לממש את הפוטנציאל - ואני עושה הכל כדי שזה יקרה".

ההתאקלמות בארה"ב כאמור לא היתה קלה לשחקן הצעיר, שהגיע מישראל אחרי שזכה בשלוש אליפויות עם מכבי ת"א ובשתי אליפויות אירופה עם נבחרת ישראל עד גיל 20. שם, בוושינגטון, גילה הרוקי שהשיטה היא קצת אחרת. בעונתו הראשונה התברר גם לצופים האדוקים שבקבוצה, שבנתה עליו, משחקים שני כוכבי העל בראדלי ביל וראסל ווסטברוק, ושתפקידם של שאר השחקנים הוא בעיקר לסייע.

"חד־משמעית, היה לי קשה", מודה אבדיה, "אתה לא רגיל לסגנון המשחק, אבל אתה מתאים את עצמך. זו החוכמה, ואני תמיד ידעתי להתאים את עצמי במקומות שבהם שיחקתי. לבנות את עצמי דרך עבודת הגנה או כשחקן משלים, ואז לאט־לאט יותר כדורים מגיעים ליד וכך גם מייצרים יותר ומוכיחים מדוע בחרו בי. גם היום אני מבין שלא בכל משחק אהיה דומיננטי, אבל חשוב לי לחזור על הפעולות הטובות ולדעת איפה אני יותר טוב ואיפה פחות".

בימים שבהם הכדור לא תמיד נכנס, אבדיה מצא את עצמו משכלל את יכולותיו בעבודת ההגנה כדי למצוא דקות נוספות על הפרקט. הוא השתפר עד כדי כך שמאמן הקבוצה, ווס אנסלד ג'וניור, אמר אחרי עוד הצגה הגנתית שלו כי "אנשים שוכחים שהוא רק בשנה השנייה שלו כאן, ואנחנו כבר מבקשים ממנו לשמור על סופרסטארים".

"כשהגעתי ל־NBA ההגנה לא היתה הצד החזק שלי", מחייך אבדיה, "היו הבלחות פה ושם במכבי ת"א, אבל לא בגללן נבחרתי בדראפט. כאן הבנתי שאני צריך למצוא את מקומי בקבוצה ולקבל דקות וביטחון ממקום אחר, כי שיחקתי עם שני כוכבים מאוד דומיננטיים כמו ווסטברוק וביל, שהחזיקו המון בכדור. הייתי צריך לעשות דברים אחרים, וההגנה היתה שם מהרגע הראשון.

"בהתקפה ביצעתי יותר חיתוכים לסל ולקחתי שלשות פנויות, ובמקביל משחק ההגנה הלך והשתפר. בעונה השנייה צוות האימון סמך עלי וביקש שאשמור על השחקן הכי טוב של הקבוצה השנייה. זה לא דבר מובן מאליו.

"עם זאת, היו גם משחקים שהתקפית הייתי טוב. מבחינתי להיות בולט בשני צידי המגרש זה נכס, כי אין הרבה שחקנים בליגה שיכולים להיות דומיננטיים בהגנה ובהתקפה, ולשם אני מכוון. לשפר את המשחק ההתקפי ולהיות יעיל יותר בהגנה. אם זה יצליח, השמיים הם הגבול".

לשמור על סופרסטאר כמו לברון זה כבוד?

"מה זה כבוד? אתה מעריך שחקנים כאלה, אבל על המגרש אני לא רואה הבדל אם אני משחק מול לברון או מול השחקן התשיעי בקבוצה היריבה. גם כשקיבלתי כדור מולו לא היתה לי בעיה לקחת אותו לסל, זה לא משהו שפחדתי לעשות. לומדים לעשות סוויץ' בראש לפני משחקים, אבל בסיומם אתה אומר לעצמך, 'ניצחנו את לברון, ראיתי היסטוריה'. זה לא אחד שאתה פוגש כל יום, בטח מישהו שגדלת עליו. זה מטורף וחלק מהכיף של להיות ב־NBA".

"ירדה לי אבן מהלב"

אבדיה קלע 17 נקודות כשוושינגטון ניצחה 119:127 את הלוס אנג'לס לייקרס, במשחק שבו הפך לברון ג'יימס לשני בטבלת קלעי כל הזמנים, אחרי כרים עבדול־ג'באר.

"זה היה אירוע מיוחד", מספר אבדיה, "פעם ראשונה שהשתתפתי במשחק היסטורי. לראות הישג כזה מתרחש מול העיניים זה מדהים, בטח כשזה שחקן כמו לברון שכולם מעריכים כאן. רק היה לי חבל שברגע שבו הוא הגיע לשיא לא הייתי על הפרקט, אבל העיקר שניצחנו. אמנם הרסנו לו קצת את החגיגה, אבל ככה זה, לא דופקים פה חשבון".

מי הם השחקנים שהכי הרשימו אותך עד עכשיו?

"ניקולה יוקיץ' מדנבר ולברון. הם לא אנושיים. לראות את חוכמת המשחק, את הניסיון ואת הדרך שבה הקהל מחזיק מהם, זה מדהים. אלה דברים שאי אפשר ללמוד".

שניהם ענקיים, מפחיד לשחק מול חבר'ה כאלה?

"פיזית אני לא חושש, אני שומר על השחקנים הכי טובים מדי ערב וגם אם אני טיפה חלש מהם גופנית, אני מכיר את הטקטיקות ויודע איך לשחק נגדם. על לברון עשיתי הגנה לא רעה בכלל, למרות שגופנית הוא חזק יותר ויש לו יכולת התקפית שידועה לכולם".

בכל זאת, לא הכל עבד לפי התוכנית, או הפנטזיות. כמו שהיו עליות, כך חווה אבדיה גם ירידות חדות במהלך השנתיים שלו בארה"ב. רק בחודש מארס האחרון היו שלושה משחקים שבהם לא קלע נקודה, והיתה אפילו אפשרות ממשית שיעבור לקבוצה אחרת.

ב־NBA אין סנטימנטים - עושים שם מה שטוב למערכת, וב"טרייד", עסקת העברה, בדרך כלל אפילו לא שואלים את השחקן לדעתו. מסוגלים לשלוח אותו לארוז ולנסוע לאוקלהומה או לממפיס מהיום למחר, תמורת שחקן שלדעת ההנהלה יתאים יותר לקבוצה. במקרה של אבדיה, שעת הדד־ליין לביצוע הטרייד היתה שלוש אחר הצהריים.

"בדרך כלל ביום של משחק אני הולך לנוח בשעה שתיים", הוא נזכר ברגעים הגורליים, "מתן סימן־טוב, הסוכן שלי, היה אצלי בבית וחיכה לעדכונים. אמרתי לו, 'תודיע מה קורה ולאן אני עובר, וגם אם לא. אני כבר לא יכול עם הלחץ. אני הולך לישון'.

"קמתי מהשינה ומתן אמר בשמחה 'אתה נשאר'. ירדה לי אבן גדולה מהלב. נורא רציתי להישאר, אבל כשהגעתי אחר הצהריים לאולם גיליתי ששלושה שחקנים שרק אתמול התאמנו איתי, כבר לא איתנו. זה עסק מטורף. בכל רגע אתה יכול לעבור קבוצה ומשהו יכול לקרות.

"הבעיה היא שזה לא תמיד תלוי רק בי. יש דברים כמו המעמד בקבוצה, או איך שהקבוצה משחקת ומה המערכת רוצה. לכן יום אחד יכולים פשוט להעביר אותי לעיר אחרת, ואני לא ממש שולט בעתיד. בדברים שאני כן יכול לשלוט, אני עושה מה שאני יכול".

שמחת שלא עברת בסוף?

"בטח, נראה לכם שבא לי להעביר את כל הבית לעיר אחרת?"

יכולתם השנה להצליח יותר כקבוצה?

"בהרגשה שלי היה ניתן להשיג תוצאות טובות יותר, אבל זו המציאות ואיתה ננצח".

"אינטנסיבי ומהיר"

אם לשפוט על פי המספרים, ממוצע עונתי של 8.2 נקודות, 5.2 ריבאונדים ו־2 אסיסטים ב־24.2 דקות בממוצע למשחק - נראה שהשנה השנייה בליגה היתה קלה יותר עבור אבדיה, בין היתר בגלל שהמשחק שלו תפס יותר ביטחון, וגם בגלל פירוק הצמד הדומיננטי ביל־ווסטברוק, אחרי שהאחרון עבר ללייקרס.

בניצחון בשבוע שעבר על מינסוטה הוא אפילו התגרה וסימן בידו לג'יידן מקדניאלס מהיריבה "אתה קטן מדי", ובהפסד נגד אטלנטה הגיע לציון הדרך המרשים של 1,000 נקודות ב־NBA.

"העונה הזו היתה סיפור אחר", הוא מודה, "מכירים אותי, אני מכיר את המקומות כי כבר שיחקתי בהם ואני לא בשוק כשאני מגיע לאולם חדש ורואה שחקנים גדולים. גם הניסיון הוא אחר. ככל שאני משחק יותר, כך אני מבין את המשחק, קורא סיטואציות. הרבה יותר כיף לי, ואני מרגיש שככל שהשנים יעברו, כך זה יהיה עוד יותר קל".

אבל היו גם משחקים שלא הצלחת לקלוע.

"נכון, היה לי משבר בתחילת מארס. אתם אומרים לא הצלחת לקלוע? במשך שלושה משחקים אפילו לא פגעתי בטבעת. אמרתי לעצמי 'בוא'נה, מה קורה לך? לפחות תפגע בטבעת'. היתה לי איזו בעיה אישית שלשמחתי הסתדרה, וצריך להבין שכולנו בני אדם שעוברים דברים. אתה יודע שבכל רגע יכול לקרות משבר, אבל בגלל זה אני אף פעם לא חושב שהכל ורוד. גם במשחק שאני קולע 21 נקודות לא הכל מושלם".

קרה גם שלא פתחת בחמישייה.

"אני יודע מי אני ומה אני שווה. להיות בחמישייה זה נחמד, אבל חשוב יותר להיות על המגרש ברגעים החשובים והקריטיים ולעזור לקבוצה לנצח".

נעזרת בפסיכולוג בתקופות הקשות?

"אני עובד עם מישהו ויש בינינו חיבור טוב. הוא עוזר לי המון. צריך לדבר כדי לפתור בעיות".

יש תחרותיות גדולה בקבוצה?

"כמו בכל ענף ספורט, לא רק בכדורסל. אין מה לעשות, אתה צריך להיות תחרותי, לדאוג לעצמך ולנסות להוכיח כל משחק מה אתה שווה. אני יודע מתי לייצר לחברים שלי לקבוצה ומתי לקחת על עצמי יותר אחריות".

במה המשחק בארה"ב שונה מזה שבאירופה?

"הוא יותר אינטנסיבי ומהיר, והשחקנים כאן ברמה אתלטית הרבה יותר טובה מאשר באירופה. שחקנים שלפעמים אתה מסתכל על היכולות שלהם וכל מה שיש לך לומר זה 'וואו. איך הוא קופץ, איזה מהיר', אבל ההבדל הכי גדול הוא בכמות המשחקים ובריבוי הטיסות. זה ממש שונה".

בעונת NBA סדירה מתקיימים 82 משחקים, 41 בבית ו־41 בחוץ, שדחוסים בחצי שנה. קחו, למשל, את תחילת חודש מארס. מ־1 עד 6 בחודש שיחקה וושינגטון שלושה משחקי בית נגד דטרויט, אטלנטה ואינדיאנה, ומ־9 עד 14 בחודש - ארבעה משחקים בחוץ, שמהם שניים בלוס אנג'לס נגד הקליפרס והלייקרס. לאחר מכן טסה לפורטלנד וסיימה את המסע במשחק נגד גולדן סטייט ווריירס בסן פרנסיסקו.

"זה קשה גם מנטלית וגם פיזית", אומר אבדיה, "אתה מגיע למלונות לפעמים בשלוש לפנות בוקר ומשחק בערב שאחרי. צריך לדעת כמה הגוף אמור לנוח לפני משחק וכמה צריך לישון, ואם היה לך משחק פחות טוב אתה חייב להתעורר ולשחק טוב יותר. זו טרפת.

"אנשים רואים אותי משחק ביום שישי ולמחרת בשבת, יום אחרי יום, וזה אולי לא נראה להם קשה, אבל יש הרבה מאחורי הקלעים. לסיים משחק בית אחרי שתי הארכות, לטוס למקום חדש ולהתכונן לעוד משחק זה משוגע, במיוחד לגוף ובמיוחד לשחקן כמוני, שלא היה כל כך מנוסה בדברים כאלה. הרבה פעמים העייפות תפסה אותי".

איך נראה סדר היום שלך?

"כשאנחנו משחקים בבית אנחנו מגיעים בבוקר לאימון קליעות במתקן האימונים הבאמת מדהים של הקבוצה. אחר כך עובדים שם על טקטיקות למשחק ואוכלים ארוחת צהריים. יש לנו שף של הקבוצה וכמה אוכל שאתם רק רוצים. בכלל, יש כאן את התנאים הכי טובים לשחקן. אמבטיית קרח, ג'קוזי, חדר טיפולים ברמה הכי גבוהה, הכל. בצהריים אני הולך הביתה, נח ויוצא למשחק. בדרך כלל אני השחקן השני בקבוצה שמגיע לאולם".

כמה מוקדם?

"אם המשחק בשבע, אני מגיע כבר בסביבות השעה ארבע, שלוש שעות לפני. יש לי טיפול, אני רואה וידאו של המשחק הקודם ומתרכז בטעויות שעשיתי, ואז מתחמם בחדר כושר ועולה קצת למגרש. אחרי זה יש לנו ארוחה קלה, ובלי ששמתי לב אנחנו כבר חצי שעה לפני ואז עולים עם כל הקבוצה לחימום".

ואיך זה במשחקי החוץ, בבתי המלון?

"יש לנו מטוס פרטי, ואני כבר לא זוכר כמה טיסות עברנו במהלך העונה. זה נראה לי יותר כמו עוד הסעה. מגיעים למלון ויש לקבוצה שלושה אוטובוסים שיוצאים לאולם לפני המשחק. האוטובוס הראשון יוצא הכי מוקדם, האוטובוס השני חצי שעה אחריו ואחרי 30 דקות נוספות יוצא האחרון. אני תמיד על האוטובוס הראשון".

קרה שהתעוררת בבית מלון ולא ידעת באיזו עיר אתה נמצא?

"לפעמים אני כבר לא יודע מה התאריך ובאיזה יום אנחנו נמצאים. אנשים אומרים לי 'שבת שלום' ואני עונה 'כבר יום שישי היום?' מאבדים את התחושה, אבל אני מספר לחברים שלפחות בלו"ז אין את הבאסה של יום ראשון. כולם מתבאסים להתחיל שבוע חדש, ואצלי כל יום הוא יום עבודה. אין דבר כזה מנוחה".

יוצאים לבלות לפעמים?

"גם בימים שיש בהם קצת מנוחה אין כוח לצאת, בגלל שהגוף סובל מעומס. לכן רוב הזמן מוקדש לשינה או לשבת בבית ולראות סדרות וסרטים. פחות להסתובב בעיר. זה כדורסל נון־סטופ. לפעמים אני רואה בבית קטעי וידאו של הקבוצה שנגדה אנחנו אמורים לשחק. זו עבודה אינטנסיבית, בעיקר לשחקן צעיר כמוני שעוד מנסה להוכיח את עצמו בליגה".

יצא לך לראות את הערים שבהן אתם משחקים?

"אני מנסה לשלב בין החיים לכדורסל. אם נמצאים בעיר אטרקטיבית וכיפית אני מוצא איזו מסעדה טובה או משהו אחר לעשות. יש לי המון חברים שגרים בלוס אנג'לס, בניו יורק או במיאמי ואף פעם לא חסרה לי חברה, אבל צריך להבדיל בין כיף לבין ריכוז למשחק שמתקיים באותו ערב, הרי לא באתי לחופשה.

"לפעמים אני קצת מתבלבל, למשל במיאמי שיש בה שמש וחברים, אבל אסור לשכוח את המטרה. ושלא תחשבו, יש גם ערים שהן לא כאלה אטרקטיביות, אפילו די מבאסות".

למשל?

"כל מיני. לא רוצה להעליב את מי שגר שם".

לא קשה להיות כל הזמן עם אותם אנשים, יום אחרי יום?

"הסבלנות עוד מעט נגמרת", הוא צוחק, "אבל זה קצת יותר פשוט אם יש חיבור טוב בקבוצה ואנחנו מרגישים טוב אחד עם השני ויכולים לדבר. הקבוצה שלנו יחסית מגובשת, עם כל ההפסדים שחווינו והתקלות שהיו לפעמים על המגרש. בסך הכל, מחוץ למגרש אנחנו אוהבים אחד את השני.

"אין מה לעשות, זו ליגה שבה כל אחד נלחם על העבודה שלו, ואנחנו יודעים שעל המגרש החברות לא תמיד באה לידי ביטוי. מחוץ לפרקט אנחנו מדברים, מתקשרים ופותרים את הבעיות. אני שמח שיש לנו כזו קבוצה".

איך לוקחים שם הפסדים?

"לגמרי שונה מאשר בארץ. בהפסדים שהיו במכבי ת"א הייתי רגיל לתקשורת, לבלאגן, לכותרות גדולות. אני שונא להפסיד, אין אחד שאוהב, אבל פה יש פחות דרמה. אין את הדיכאון של 'אנחנו לא מצליחים, אנחנו פחות טובים'. ברגע שיש לך דראפט מדי שנה ומגיעים שחקנים צעירים שצריכים להתפתח, אז גם אם שנה אחת לא הולך, מסתכלים קדימה. יש המון סבלנות".

לא מרגישים לחץ מהאוהדים?

"האולם שלנו לא סולד־אאוט בכל משחק, אבל במשחקים רבים הוא מלא. מה שמיוחד בוושינגטון זה שמדובר במגרש היחיד שלפעמים יש בו יותר אוהדים לקבוצה האורחת. בגלל שזו עיר בינלאומית ורבים באים לעבוד כאן מערים אחרות, בשגרירויות ובדיפלומטיה למשל, אפשר למצוא אוהדים של הלייקרס או של בוסטון שרק מחכים שהקבוצות שלהם יגיעו כדי ללכת למשחק".

"סיקור עצום"

תוך כדי גל הפיגועים הנוכחי עלה אבדיה למשחק נגד אורלנדו עם הכיתוב "עם ישראל חי" על נעליו.

"הטלוויזיה הישראלית פתוחה אצלנו בבית 24/7", הוא מסביר, "צפיתי במציאות הישראלית ורציתי להעניק תמיכה וסולידריות לכל עם ישראל".

הסולידריות הזו היא הדדית, שכן בכל מקום שאליו הוא מגיע הוא זוכה לאהדה גדולה מהקהל היהודי והישראלי, אפילו כזה שמעודד את היריבה.

"קשה לי להסביר את התמיכה הזו", הוא מתרגש, "והלוואי שהיא לא תיפסק. לכל מקום שאני הולך אני רואה דגלי ישראל ואנשים שצועקים 'דני, דני', וזה מרגש מאוד".

זכורה לך חוויה מיוחדת בהקשר הזה?

"בעונה שעברה, במשחק מול הניו יורק ניקס במדיסון סקוור גארדן, זו היתה הפעם הראשונה שהיה קהל אחרי הקורונה ואני זוכר שירדתי מהמגרש אחרי משחק טוב וכל האולם צעק 'דני'. הייתי בשוק, אלה היו אוהדי הניקס.

"אני זוכר שחברים מהקבוצה הסתכלו עלי ולא האמינו. הם אמרו 'הם לא מעודדים את ניו יורק, הם מעודדים אותך'. תמיד כשמבקשים ממני חתימות אני חותם, לא דילגתי על אף אחד. אני משחק בשביל הקהל ובשביל המדינה ומנסה להראות אהבה בחזרה. לא תמיד אני מצליח".

האהבה הזו היא גם אחד הגורמים לכך שאבדיה הוא אולי השחקן הזר המסוקר ביותר ב־NBA. כל משחקיה של וושינגטון מועברים בשידור ישיר בערוץ הספורט, כל משחק זוכה לכותרת גדולה ולניתוחים ארוכים, וכשלא הלך לו - הטוקבקים לא פעם היו ארסיים ועמוסי ביקורת.

"הסיקור עצום ובגלל זה מתייחסים יותר לדברים שאני עושה", הוא יודע, "יש שחקנים בליגה שהיו להם משחקים פחות טובים או שהם לא קלעו ולא שמו לב, כי לא מסקרים אותם ברמה שמסקרים אותי.

"אני אוהב את זה, כי פירוש הדבר שאנשים מתעניינים ורוצים שאצליח. אני לוקח את זה למקום טוב. כמובן שבימים פחות מוצלחים הסיקור פחות נעים ומבאס, אבל אין ספורטאי בעולם שלא רוצה למשוך תשומת לב, ואני שמח שיש לי את הבמה".

"התבגרתי מהר"

הוא מתגורר בפרברי וושינגטון די.סי, מרחק נסיעה קצר ממתקן האימונים של הוויזארדס ומהקפיטל ואן ארנה, האולם הביתי, מה שמאפשר לו קצת שקט בחיי היום־יום, אבל גם לא להיות רחוק מדי ממרכז העניינים.

מי שנמצאת איתו שם היא אמו שרון, שמלווה אותו באופן צמוד. אביו, שחקן העבר זופר אבדיה, נשאר בארץ מתוקף תפקידו כמנהל המקצועי של מחזיקת גביע המדינה, בני הרצליה.

"אמא מלווה אותי לאורך כל הדרך מאחורי הקלעים, וחלק גדול מההצלחה שלי הוא בזכותה", הוא אומר, "איתה אני אוכל כמו שצריך ומסתדר עם הלו"ז, כי היא מסמנת לעצמה כל משחק וכל אירוע ועוזרת עם החשבונות והדואר. אין עליה. היה לי ממש קשה להתמודד בלעדיה".

אתה בגיל שבו חבר'ה בארץ לא עוזבים את הבית.

"התבגרתי מהר. בגיל 16 כבר שיחקתי בקבוצת בוגרים. כולם מסביבי היו עם משפחות ודיברו על חתונות וילדים, ומה אני מבין בזה? אבל אתה לומד מהר ויודע מה צריך להקריב בשביל ההצלחה. היתה לי ילדות יותר קצרה, אבל נראה לי שהיה שווה את זה".

כשנפגשנו לראיון עם זופר אחרי הזכייה בגביע המדינה, הוא הדהים בסט לבוש צבעוני וצעקני, וסיפר שחלק מהסטייל ספג בזמן השהות בארה"ב ושחלק מהלבוש הוא "סוחב" מבנו.

"אני אוהב להתלבש ותמיד אהבתי", מספר דני, "רק שלא היתה לי במה. הייתי צעיר והיה לי פחות חוש אופנתי, אבל הוא התפתח עם הזמן. לרוב השחקנים שאתם רואים ב־NBA יש סטייליסטים ואני עובד עם עצמי. יש לי תיקייה עם יותר ממאה אתרים של כל מיני פריטי לבוש, ובכל שבוע אני נכנס לראות אם יש משהו חדש ומנסה להתאים. השנה קצת נרגעתי, פחות מתעסק בזה, אבל בשנה הראשונה השקעתי המון. זה תחביב".

המרחק מאבא הוא טוב או רע?

"אני מתגעגע אליו והוא חסר לי, אבל לראות אותו מצליח עם בני הרצליה זה משמח. הוא נהנה שם וגם עושה עבודה מצוינת. הרבה אנשים לא מכירים אותו לעומק, אלא יותר בגלל החליפות המשוגעות והאישיות המיוחדת, אבל מאחורי כל זה נמצא בן אדם עם המון שכל וחוכמת חיים - ולא בגלל שהוא אבא שלי, אלא בגלל שיש לו לב ענק. הוא אחד שרוצה שלכולם יהיה טוב, שיצליחו. אני מאושר שיצא לו להביא את זה לידי ביטוי".

הוא סיפר שלפעמים היו ביניכם תאקלים.

"הוא אבא קשה. יש לי אמא מפנקת ודאגנית ואבא קשוח, שדחף אותי להסתדר לבד ואמר שאני צריך להיות יותר עצמאי. היה צריך להתנהג איתו כמו חייל. היו לי את שני עולמות וטוב ששילבתי ביניהם, אבל לא תמיד היה קל. אני ואבא רבנו המון, אני שונה ממנו. אם זה טוב? תלוי את מי שואלים".

החיקוי ב"ארץ נהדרת" לא פגע בו?

"נראה לכם? הוא מקבל את זה באהבה וזה מצחיק את כל המשפחה. אנחנו רק מחכים לפינות האלה. אותי יש פחות מה לחקות, כי אני לא מסתובב הרבה ולרוב נמצא על המגרש. אני פחות מוכר בחיים האישיים. החיקוי של אבא גדול".

למה אתה הכי מתגעגע בארץ?

"לחוף הים. ביליתי בו המון, במיוחד בחופי הרצליה. אני מתגעגע כמובן גם למשפחה, לסבא ולסבתא, לחברים. אנחנו בקשר באינסטגרם ובשיחות בפייס־טיים ואני רואה איך הם מבלים ואיפה הם מסתובבים, והמרחק הזה לא קל. אני מתגעגע גם לאוכל, למרות שגם כאן יש אוכל טוב".

יש חומוס טוב גם בוושינגטון?

"אה... לא".

אתה אוהב את העיר?

"האמת היא שלא הערכתי אותה בהתחלה. כשהגעתי היא נראתה רדומה מדי, בטח אחרי הקורונה, וגם לא כל כך הכרתי את המקומות. עכשיו אני מת עליה. היא נקייה, מסודרת, יש בה מסעדות ממש טובות, ובסך הכל, חוץ משבועיים-שלושה של שלג במהלך השנה, יש בה אחלה מזג אוויר. היא מהממת - וגם קרובה לניו יורק..."

"תמיד עם הנבחרת"

אבדיה, הישראלי השלישי בליגה הטובה בעולם אחרי עומרי כספי וגל מקל, עשוי להיות הכדורסלן הישראלי המצליח בכל הזמנים. בעקבותיו אולי ייצאו כישרונות ישראליים נוספים ל־NBA, ובינתיים הוא מוקף בסביבה תומכת ומחבקת שכוללת לא רק את האם שרון, אלא גם את הסוכן מתן סימן־טוב, שמלווה אותו כבר תקופה ארוכה.

"מתן הוא כמו אחי הגדול", הוא אומר, "אנחנו יודעים לעשות הפרדה בין החברות לבין יחסי השחקן־סוכן, שבהם הוא מדריך אותי איך צריך להתנהל. הוא חלק בלתי נפרד ממי שאני ומהמקום שאליו הגעתי, והוא יודע איך לנהל את הדברים. אני מתקשר אליו כשיש בעיות ויש גם דברים שאין מה לעשות, צריך להתמודד איתם לבד".

אתה נעזר לפעמים גם בעומרי כספי, ששיחק לפניך ב־NBA?

"אני ועומרי מדברים לא מעט והוא מתעניין ונמצא שם כשאני צריך משהו. זה לא דבר מובן מאליו ואני מעריך אותו מאוד. אני שמח שיש לי מנטור שהיה בבמות האלה. היה לי קצת קשה כשהוא פרש ממשחק".

יש ישראלים נוספים שיכולים להגיע ל־NBA? ים מדר, למשל?

"אני מאוד מאמין בים, הוא חבר שלי כמו אח. זה חלום שלי שהוא יגיע ל־NBA, וחלום יותר מתוק הוא ששנינו נשחק באותה קבוצה. אני מאמין בו, הוא מתקדם יפה ועובד קשה והוא בהחלט מסוגל. חוץ מזה, לא יזיק לי חבר ישראלי בליגה ואני משוכנע שזה יקרה בקרוב".

בקיץ הקרוב ים ודני אמורים לשתף פעולה במדי נבחרת ישראל במסגרת אליפות אירופה. עם כל העומס שהוא חווה, אין לאבדיה שום כוונה לוותר על כך.

"אני עוקב אחרי הנבחרת", הוא מספר, "למרות שלפעמים שעות המשחקים בעייתיות, כי הן נופלות על משחקים שלנו ואין לי זמן לראות. אבל אני תמיד עם הנבחרת. יש לנו משימה הקיץ, ואני מתרגש לשחק במדים הלאומיים".

לא תהיה שחוק אחרי העונה המתישה?

"עשיתי דברים כאלה בעבר. אני מטפל בגוף שלי ועובד עליו, ועם הזמן והניסיון גם מבחינה גופנית יותר קל לי להעמיס. צריך להיות חכם כדי לדעת איך לשלב בקיץ מנוחה, עבודה ונבחרת. אני רוצה לייצג את ישראל".

מה אתה אומר על העונה שעוברת על קבוצתך לשעבר, מכבי ת"א?

"אני עוקב אחרי כל משחק של מכבי. היה לי עצוב כשיאניס ספרופולוס עזב, כי הוא מאמן שנתן לי המון דקות והזדמנויות.

"אני ואבי אבן, המאמן הנוכחי, עבדנו המון ביחד ואני שמח בשבילו. הוא עושה עבודה גדולה, מכבי נראית נהדר לאחרונה ואתם רואים בעצמכם מה זה מאניה דפרסיה בכדורסל. אנשים כבר אמרו שהעונה של הקבוצה גמורה, ובתוך שבוע וחצי עברו לדבר על פיינל פור. לא צריך להיכנס לפינות האלה".

אחרי משחקי הנבחרת, באוקטובר יפתח אבדיה את עונתו השלישית ב־NBA - וכמו שכבר למדנו, אי אפשר לדעת איך היא תתחיל והיכן תסתיים.

מה שבטוח, עם הניסיון, הביטחון והמעמד, עכשיו כבר מצפים ממנו ליותר, וגם הוא יודע שיש רף גבוה שיצטרך לעמוד בו. "עדיין לא מיציתי את הפוטנציאל", הוא משוכנע, "יש לי עוד הרבה דברים שאני יכול לתת. מה שמוביל אותי זה האהבה והתשוקה שיש לי למשחק".

shishabat@israelhayom.co.il