למרות המחיר הכבד, למה אנחנו שמחים בשביל העם האיראני? בשנתיים האחרונות העולם הסתכל עלינו דרך עדשה מאוד מסוימת והנה עכשיו, בתוך המציאות המורכבת מתגלה סיפור אחר.
אנחנו בתוך האירוע, יורים עלינו טילים, יש פחד ואזעקות וגם אבדות של חיי אדם, המציאות לא נרגעת לרגע. אבל בתוך כל זה, אנחנו רואים נשים ברחובות איראן שורפות את החיג'אב שלהן תוך כדי שירה וריקודים, צעירים מחבקים אחד את השני כאילו הם נושמים באמת בפעם הראשונה בחייהם. אנחנו רואים אנשים ברחבי כל העולם יוצאים לרחובות ובוכים מאושר.
מה שמפתיע אותי, זה לא התמונות, אלא מה שהן עושות לנו. איך זה שבתוך פחד וכאב אנחנו מצליחים להתרגש ככה מחופש של אנשים שמעולם לא פגשנו? למה הלב שלנו מתרחב דווקא עכשיו? מה יש בחופש שככה מרגש אותנו?
אולי כי חופש, הוא לא רעיון פוליטי או סיסמה, הוא צורך בסיסי שנולדנו איתו, הוא משהו שאנחנו מרגישים בגוף וכשאנחנו רואים אישה שמורידה מעליה סמל של כפייה, אנחנו לא רואים את הבד שנשרף אלא את זכות הבחירה שלה חוזרת לידיים שלה ולשליטה האישית שלה. שלושה וחצי עשורים של כפייה לא מחקו את הרצון של האנשים באיראן להיות חופשיים, גם לא את של אלו שנולדו לתוך המציאות הזאת, ועכשיו הכל מתפרץ וזה נוגע בנו, כי גם אנחנו עם שנלחם על הזכות להיות חופשי במשך דורי דורות ואולי יש פה גם עוד רובד, לא רק התרגשות בשבילם, אלא גם תחושת שחרור עבורנו.
שלושה וחצי עשורים בהם אותו משטר מימן, איים, הפעיל טרור ופחד על המדינה שלנו. שלושה וחצי עשורים בהם חיינו תחת "האיום" הזה ועכשיו כשאנחנו רואים את העם האיראני עצמו יכול לקום מולו, התקווה שלנו למציאות אחרת, היא גדולה יותר. השמחה פה היא לא שמחה על כאב ועל אובדן, אלא התרגשות מהאפשרות שיש אנשים שסוף סוף יזכו בחופש והדבר הזה הוא פשוט אנושי. לדעתי, אם בתוך מציאות קשה ומדממת אנחנו עדיין מסוגלים לשמוח בשביל עם אחר, זה אומר שהלב שלנו פועם במקום הנכו. זאת עוצמה אמיתית.