השלישייה מדרגת: פרץ, בר זוהר ועוגת המיליון (וידאו)

בפרק המיקס של סדרת השיחות במסגרת פרויקט דירוג 25 המשפיענים של ישראל באפליקציה ובאתר ForReal, ערן סויסה, דנית גרינברג ועדי עייש מדלגים בין ארבעה שמות שמחזיקים קהל, כל אחד בדרך שלו.

הפרק מתחיל במתן פרץ, ממשיך ליקיר בר זוהר, קופץ לעומר לוי וננעל על ברג׳יל והפשוטע. הווידאו בראש העמוד.

מתן פרץ: "הגבר האידיאלי" ו"לב ענק"

על מתן פרץ הם מתחילים כמעט כמו שיחת חברות: "אני לא יודע אם יש בחורה בישראל שכאילו הוא לא הגבר האידיאלי מבחינתה". מיד אחר כך נכנסות השאלות הקלאסיות: הוא רווק או לא, ומה הוא מחפש עכשיו.

גרינברג שמה רגע את הצחוקים בצד ומדברת עליו אישית: "הוא לב ענק. הוא עזר לי בכמה סיטואציות… והוא פשוט מותק ברמות". לדברי גרינברג, הוא היה מהבולטים ב"הסברה ברשת" אחרי השביעי באוקטובר, והיא מדגישה שהיא מעריכה אותו על זה.

הקו שחוזר סביב פרץ הוא אומץ להתבטא בלי לפחד. בפרק הם מתארים אותו כמי שמדבר גם כשזה לא נעים לקהל, ושלא מתקפל כשיש לחץ. הם מזכירים, בלי לפרט, גם אמירה שלו על אייל גולן וטוענים שהוא לא התקפל.

יקיר בר זוהר: התופעה שאף אחד לא מצליח להסביר

באופן משעשע בפרק עצמו השם כמעט לא נאמר, אבל מדובר ביקיר בר זוהר. והם נשמעים גם מבולבלים וגם מוקסמים מההיקף.

המשפט שחוזר אצלם הוא פשוט: "אף אחד לא יכול להסביר את התופעה". הם מנסים לתאר את זה במילים של בטן, בין "גאון" ל"שיגעון", ומוסיפים שגם במקרה שלו, גם הרשת וגם הטלוויזיה מחבקות.

הם נותנים דוגמה שמסבירה עד כמה הגבול נשבר: גם אילנה דיין כבר הגיבה לכוכב רשת שמחקה אותה. מבחינתם זה הסימן הכי ברור שהטלוויזיה לא יכולה להתעלם ממה שקורה ברשת.

עומר לוי: "מה את עושה" ואז הערצה להפקה ולמספרים

כאן גרינברג מודה בכנות שזה לא התוכן שהיא צורכת, אבל היא נשאבת. החוויה שלה מול הסרטונים של עומר לוי היא שילוב של הלם וכבוד: "אני משתגעת ממנה כי היא עושה תוכן מהמם… אבל זה כל כך לא תוכן בשבילי".

היא מפרגנת על ההשקעה ברמה הכי טכנית: תאורה, צילום, אסתטיקה, הפקה בתוך הרכב, ובן זוג שמופיע שם כחלק מהסיטואציה: מעיין לוי, שמכונה "מאמי".

ואז מגיעים המספרים שמוציאים להם אוויר: הם מדברים על זה שהיא חצתה מיליון עוקבים, ועל הטירוף של "ללכת לישון ולהתעורר עם עוד 100,000". סביב זה מופיע גם הסיפור על "עוגת המיליון" כאירוע קהילתי שמרגיש להם כמו חלום ליוצר תוכן, ובפרק הם טוענים שגם הודפסו עליה שמות עוקבים.

הנקודה שגרינברג מסכמת: במקרה של עומר לוי, הקהל הוא חלק מהיצירה. לא רק צופים, ממש שותפים, וזה גם מה שמרים את זה עוד שלב.

ברג׳יל והפשוטע: רמה אחרת של ניסוח

מכאן הם עוברים לפשוטע (בר אלמליח), ושם הטון כבר פחות מספרים ויותר דיוק. גרינברג קוראת לזה "רמה אחרת" ומפרקת למה: "במשפט הוא מסכם תופעה… מסכם רגע למדינה שלמה". התחושה שלה היא לקרוא ולהרגיש "וואי זה בול", כאילו מישהו כתב בדיוק את מה שכולם חושבים ולא הצליחו להוציא.

הם מדברים על איך העמוד התחיל עם מסתורין, ועל זה שסויסה היה מעדיף שזה יישאר ככה עוד זמן. השם שלו: בר אלמליח, האיש מאחורי הפשוטע. מבחינתם, גם אחרי שהזהות יצאה החוצה, זה לא פגע, להפך, זה פתח עוד דלתות.

לקראת הסוף הם מדברים בהערצה על ברג'יל, עם הדוגמה הכי יומיומית בעולם, שהופכת אצלו לתוכן שאנשים נשאבים אליו רגשית: חלונות של אוטו, מגנטים, דברים שביום רגיל לא עוברים את רף המבט. ופתאום זה כן.