המסעדה הכי מדוברת בביג גלילות לא זולה בכלל – אבל מצדיקה את המחיר

מי היה מאמין שדווקא בתוך מתחם קניות נוצץ, בין חלונות הראווה של מותגי האופנה והמולת ביג פאשן גלילות, מסתתרת אחת המסעדות האיטלקיות השאפתניות והמרשימות שנפתחו כאן בתקופה האחרונה. קאפרי, האחות החדשה של הקבוצה שמאחורי פומו, בר איטליה וקפה נאפו, לא מנסה להיות טראטוריה שכונתית חמימה עם מפות משובצות - היא מכוונת הרבה יותר גבוה.

עם חלל דרמטי ומעוצב להפליא, בר עצום שנראה כמו לאונג’ של מלון יוקרה אירופי, קוקטיילים מוקפדים, חומרי גלם איכותיים מאוד ומנות שמורגש היטב שעברו אינספור דיוקים לפני שנחתו בתפריט. והאמת? ברוב המקרים זה גם עובד מעולה.

קאפרי היא מסעדה טעימה מאוד. לעיתים אפילו מצוינת. אבל לאורך הארוחה כולה, לצד ההנאה הגדולה, התגנבה שוב ושוב גם תחושה מעט מוזרה: הכל מאוד נכון, מאוד מדויק, מאוד יפה - אבל לפעמים קצת קשה להרגיש את הלב שמאחורי הצלחות.

לא במובן של טכניקה. לא במובן של השקעה. להפך. ניכר שמושקעים כאן כסף, מחשבה והמון עבודה. אבל יש מסעדות שבהן מרגישים ששף עומד מאחורי המנה כמעט באופן אישי, כאילו באמת חשוב לו שתיקח ביס ותחייך מבפנים. כאילו יש בצלחת חלק מהאופי שלו.

בקאפרי, לפחות ברוב המנות, התחושה מעט אחרת. אין ספק שהיד של השף שחר ברנע מקצוענית מאוד, והתוצאה מרשימה מאוד, אבל אולי גם מעט מהודקת ומחושבת מדי. זה אולי ההבדל הדק שבין מסעדה מצוינת לבין מסעדה שמתאהבים בה.

הארנצ’יני שפיצח את קאפרי

הדבר הראשון שמבינים בקאפרי הוא שמדובר במקום שיודע להיראות נהדר. כל מנה שיוצאת מהמטבח נראית כמעט מוכנה לצילום קמפיין. התאורה מחמיאה, ההגשות אלגנטיות, הצבעים מחושבים, והאסתטיקה מוקפדת כמעט עד רמת האובססיה. למרבה השמחה, זה לא נגמר רק בצילום טוב לאינסטגרם - רוב המנות גם באמת טעימות מאוד.

הארוחה נפתחה עם פוקצ’ה (32 שקלים) פנטסטית. דווקא בפוקצ’ה, אולי יותר מבפיצה, צריך יד טובה באמת כדי להגיע לביצוע מדויק. לא מעט מקומות מגישים בצק חם שספוג ביותר מדי שמן זית ומסתמך בעיקר על רעב של פתיחת ארוחה. כאן הפוקצ’ה הייתה אוורירית ומאוזנת, עם קראסט נהדר מבחוץ ורכות עננית מבפנים. לצד הבצק הוגשו מטבלים קלאסיים של עגבניות, בזיליקום, שום ובלסמי - לא מתוחכמים מדי, אבל עשויים היטב ובאיכות חומרי גלם גבוהה.

אל הפוקצ’ה התלווה קרפצ’יו בקר ים (82 שקלים), שנשען קודם כל על איכות חומר הגלם - ובקאפרי בהחלט לא חסכו שם. פרוסות בקר דקות ומגרות עם עלי רוקט טריים ופרוסות נדיבות של פרמזן משובח. שום דבר כאן לא ניסה להמציא מחדש את הז’אנר, אבל הכל היה עשוי היטב וברמת ביצוע גבוהה מאוד.

אבל גולת הכותרת של הראשונות הייתה ללא ספק הארנצ’יני (48 שקלים), שהייתה אחת ממנות הפתיחה הטובות יותר שאכלתי לאחרונה. קודם כל, מדובר בהחלטה נכונה כבר ברמת ההגשה: במקום שלושה כדורים קטנים וגנריים כמו באינספור איטלקיות אחרות, מגיע לשולחן כדור אחד גדול, זהוב ומרשים, שנראה כמעט כמו מאפה מושחת וסקסי.

גם רגע הפתיחה שלו היה מושלם. המעטפת הפריכה נסדקה בעדינות ובפנים חיכתה לבה נדיבה של גבינה שנמתחה החוצה בצורה כמעט מוגזמת. כאן הגבינה לא הייתה רק “תוספת” לאורז - היא כמעט השתלטה עליו לחלוטין, ובמקרה הזה זו הייתה החלטה נהדרת.

מתחת לכל זה חיכה רוטב יוצא מן הכלל של קרם פלפלים, חמאת זעפרן ושמן בזיליקום, שלא רק מלווה את המנה אלא ממש מחזיק אותה מבחינה טעמית. דווקא כאן כן הורגשה איזושהי יד אישית. קצת פחות קורקטית, קצת פחות “מפעל פרימיום”, והרבה יותר טעימה ומרגשת.

קוקטייל אחד פשוט לא הספיק

בגזרת הקוקטיילים נרשמה הצלחה מלאה. “בזיל סמאש” (62 שקלים) עם מאלפי, סירופ למון גראס, מיץ לימון ובזיליקום היה חמצמץ, מתקתק ומאוזן - מהקוקטיילים האלה שנגמרים מהר מדי בלי שמרגישים.

“סטרוברי סטינג” (60 שקלים) עם בלוגה, אפרול, קולי תות, לימון ונענע היה קיצי, רענן ומתוק מאוד.

אבל הכוכב האמיתי של הערב היה דווקא “לה קונטסה” (64 שקלים) עם בלוגה, ליקר ליצ’י, סירופ קיווי, סירופ ליצ’י, סירופ רוזמרין, לימונדה ומיץ לימון. קוקטייל נפלא במיוחד. כל כך נהניתי ממנו, שהייתי מוכרח להזמין עוד אחד. לא כדי להתבשם עוד, הוא פשוט היה כל כך טעים שקשה לעצור בכוס אחת.

הפילה מדויק עד הביס האחרון

לעיקריות הגיע פילה בקר (198 שקלים) עם פירה תפוחי אדמה, ירקות שורש צלויים ודמי גלאס - וזו כבר הייתה מנה פנטסטית באמת. ביקשתי את הנתח במידיום וול, מידת עשייה שלא מעט מטבחים נוטים לייבש לחלוטין, אבל כאן הביצוע היה מדויק ומרשים מאוד. הבשר נשאר עסיסי, רך ועשיר בטעם, הפירה היה חלק וקטיפתי, והמנה כולה הרגישה קלאסית, אלגנטית ומבוצעת לעילא.

דווקא מנת הניוקי עם הסינטה הייתה זו שהכניסה סדק קטן לערב המוצלח. על הנייר מדובר במנה שקשה מאוד לא לאהוב: ניוקי צרובים, סינטה, שאלוטים, עגבניות שרי ואספרגוס. בפועל, הניוקי עצמם היו נהדרים - במיוחד אלה שנשארו מחוץ לרוטב ואפשר היה להרגיש בהם את המרקם הרך והאוורירי.

גם הסינטה הייתה עסיסית ועשויה היטב. אבל הרוטב עצמו היה מעט כבד ומלוח מדי לטעמי, כזה שהשתלט על המנה במקום להרים אותה. מי שאוהב רטבים עמוקים ומליחות מודגשת אולי דווקא יתאהב בו, אבל עבורי הוא קצת הסתיר את העבודה הנהדרת שנעשתה על הניוקי עצמם.

לונה פארק של שוקולד ואגוזים

הסיום היה מתוק מאוד, תרתי משמע. הטירמיסו מוצלח ביותר, ומומלץ במיוחד עבור חובבי הקפה. הביסקוטים הספוגים באספרסו הורגשו היטב בכל ביס, עם איזון נעים בין מתיקות למרירות. ועדיין, לצד ההנאה, קשה לומר שמדובר בטירמיסו בלתי נשכח - אכלתי כבר טובים ומרגשים ממנו.

לעומתו, קינוח ה”נוטצ’לה” היה כבר סיפור אחר לגמרי. מין לונה פארק מושחת ומהנה של שוקולד, אגוזים, גלידה, קרמבל, קקאו וקרמל. במרכז חיכה מעין חטיף שוקולדי עטוף בעוד שכבות של אגוזים וטקסטורות, וכל ביס הרגיש קצת אחרת. זה קינוח שובב, עמוס, מוגזם במידה הנכונה וכיף מאוד לאכילה.

וזה אולי גם הסיפור של קאפרי כולה: מסעדה מקצוענית מאוד, שיודעת בדיוק איך מסעדת פרימיום אמורה להיראות. ברוב הזמן היא גם מצליחה בזה מאוד. אבל לפעמים, דווקא בתוך כל השלמות הזאת, חסרה איזו שריטה קטנה או רגע אחד שבו מרגישים שמישהו במטבח באמת שם את הלב שלו על הצלחת.

ועדיין, גם עם ההסתייגות הזאת, קשה שלא ליהנות כאן. האוכל ממש טעים, חומרי הגלם מעולים, האווירה נעימה והחוויה כולה מהנה ביותר ובהחלט מצדיקה את המחיר. אז כן, זו אולי לא מסעדה שמתאהבים בה נואשות כבר בביקור הראשון, אבל זו בהחלט מסעדה שמוכיחה שגם בתוך מתחם קניות אפשר לבנות חוויית אוכל ברמה גבוהה מאוד.