למה לזניה מרגישה לנו הרבה יותר מפתה מחזה עוף ואורז? למה עוף מטוגן מנצח סלט, ולמה כל כך קשה לעצור אחרי משולש אחד של פיצה?
התשובה מתחילה הרבה לפני שהמציאו את הפיצה. במשך רוב ההיסטוריה האנושית, מזון עשיר באנרגיה לא היה זמין בכל פינה. לכן התפתחנו עם משיכה למזונות שמספקים הרבה אנרגיה – ובעיקר לשומן ולפחמימות.
זה נהיה מעניין במיוחד כשהם מגיעים ביחד: במחקר שפורסם ב-2018 בכתב העת Cell Metabolism, חוקרים הראו שאנשים היו מוכנים לשלם יותר עבור מזונות ששילבו שומן ופחמימות מאשר עבור מזונות בעלי כמות קלוריות דומה שהכילו בעיקר אחד מהם. גם הפעילות באזורים במוח הקשורים לתגמול הייתה חזקה יותר. כל זה למרות שרוב האנשים לא התעכבו לחשוב במודע על הרכב הארוחות המוצעות.
הקומבינציה שאנחנו פוגשים בפיצה, לזניה, צ’יפס, מאפים והמון קינוחים היא בדיוק השילוב המושך הזה, של שומן ופחמימות.
גם הבישול עצמו עובד לטובתם: בחימום, צלייה וטיגון מתרחשות תגובות כימיות, ובהן תגובת מייאר, שיוצרות מגוון עצום של תרכובות ריח וטעם. זו אחת הסיבות שאנחנו כל כך אוהבים גבינה שחומה, ציפוי פריך או את הקצוות הצלויים של השווארמה.
ובניגוד לרובנו, תעשיית המזון יודעת את כל זה ומנצלת את זה בכל צורה אפשרית: מחקרים משתמשים אפילו במונח “מזונות היפר-טעימים” לתיאור מאכלים ששילובים מסוימים של שומן, סוכר, פחמימות ומלח הופכים אותם למפתים במיוחד לנטיות האבולוציוניות הקמאיות שלנו.
אז זה לא שהמוח שלנו מעדיף “אוכל לא בריא”. הוא פשוט נמשך לתכונות שפעם סימנו מזון יקר ועשיר באנרגיה – אלא שהיום אפשר למצוא אותן כמעט בכל מקום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
