כשמדברים על אוכל ישראלי, רובנו חושבים כנראה על פלאפל, חומוס, שקשוקה, ואולי סביח. אבל יש בעיה קטנה עם הרשימה הזאת: כמה מאיתנו באמת אוכלים פלאפל כמה פעמים בשבוע?
עכשיו תחשבו על שניצל.
הוא נמצא בארוחת הצהריים בבית, בחדר האוכל, בצבא, בקפטריה, בחלה של שישי, בקופסת האוכל של הילד ובמקפיא כשההורים ויתרו בישול בכל יום. יכול להיות שהשניצל לא נראה כמו המאכל הלאומי של ישראל, אבל מבחינת נוכחות בחיים שלנו, יש לו טענה רציני מאוד לכתר.
והקטע הוא שהוא בכלל התחיל במקום אחר.
השניצל הגיע לארץ עם יהודים ממרכז אירופה בתחילת המאה ה-20. הגרסה האירופית הקלאסית, בעיקר השניצל הווינאי, מבוססת על נתח עגל דק מצופה בפירורי לחם ומטוגן. אלא שבארץ ישראל של אותם ימים עגל לא בדיוק היה מוצר זול וזמין, ואחרי הקמת המדינה המצב רק נעשה מסובך יותר. שנות הצנע היו תקופה של מחסור, קיצוב וחיפוש מתמיד אחרי מזונות שאפשר לייצר בזול ולהאכיל בהם אוכלוסייה שגדלה במהירות עצומה.
פה השניצל הישראלי התחיל להתרחק מהסבא האוסטרי שלו.
במקום עגל, השתמשו בעופות. במשך השנים עוף והודו הפכו לבסיס של השניצל שאנחנו מכירים. הם היו זמינים וזולים יותר מבשר בקר, התאימו הרבה יותר למציאות הכלכלית המקומית, וגם הסתדרו מצוין עם מטבח כשר. במקום חמאה, שבה אפשר לטגן שניצל אירופי מסורתי, בישראל השמן הפך לבחירה הטבעית, וכך נולדה למעשה גרסה חדשה של המנה.
אבל כדי שמאכל יהפוך ממתכון של עדה אחת למשהו שכל המדינה אוכלת, צריך לקרות עוד משהו.
ישראל הצעירה הייתה מעבדה קולינרית עצומה. יהודים הגיעו מאירופה, מצפון אפריקה, מעיראק, מתימן, מטורקיה ומעוד עשרות מקומות, וכל אחד הביא מטבח אחר לגמרי. במקביל פעלו חדרי אוכל קיבוציים, מוסדות ציבור, מטבחים גדולים ומערכות שניסו לייצר אוכל פשוט, זול ומהיר עבור הרבה אנשים. השניצל התאים לעולם הזה בצורה כמעט מושלמת. הוא לא דרש תנור, אפשר היה להכין כמויות גדולות במחבת, חומרי הגלם היו פשוטים, וגם ילדים לא ממש התלוננו כשהוא הגיע לצלחת. כבר בראשית דרכו בארץ הוא נכנס למטבחי הקיבוצים, ובהמשך התקבע כמנה ביתית ומוסדית נפוצה.
אחרי שהמדינה אימצה את השניצל, הישראלים עשו לו את מה שאנחנו אוהבים לעשות לכל אוכל שמגיע מבחוץ: דחפו אותו לפיתה.
ופה, מבחינתי, נגמר הוויכוח.
השניצל האירופי הגיע לצלחת עם תפוחי אדמה ולימון. השניצל הישראלי נכנס לפיתה או לחלה עם חומוס, טחינה, מטבוחה, חריף, חמוצים, עמבה, סלטים וצ׳יפס. פתאום מאכל מרכז-אירופי התחיל להיראות כאילו הוא גדל כל חייו בתחנה המרכזית. זה בדיוק החיבור שהפך אותו ממנה אשכנזית למשהו הרבה יותר ישראלי, כזה שספג לתוכו השפעות מכל המטבחים שחיים כאן.
וזה גם מסביר למה קשה היום לשייך את השניצל בישראל לעדה מסוימת. משפחה מרוקאית יכולה להגיש אותו עם מטבוחה; משפחה עיראקית יכולה להוסיף עמבה; אחרים יטגנו אותו עם שומשום בפירורים, ישימו ליד אורז או פתיתים, ואחרים פשוט יגישו אותו עם קטשופ, כי הילד בן שש והוא מנהל כרגע את המטבח.
אפילו אצל הקצב בישראל המילה "שניצל" כבר לא מתארת רק מתכון. מבקשים "שניצל" ומקבלים חזה עוף פרוס דק שמוכן לציפוי ולטיגון. מעט מאוד מאכלים הצליחו להשתלט על השפה עצמה בצורה כזאת.
והוא גם ממשיך לחיות בכל מוסד ישראלי אפשרי. עד היום שניצל הוא אחת המנות המזוהות ביותר עם מטבחי צה״ל, ואפילו כשנכנסו לתפריט הצבאי אפשרויות חדשות וטבעוניות, שניצל התירס תואר שם כפריט "אלמותי". כלומר, אפילו הגרסה בלי העוף הספיקה להשתרש.
אז נכון, השניצל לא הומצא בישראל. בדיוק להפך. אולי זה מה שהופך את הסיפור שלו לכל כך ישראלי: הוא הגיע לכאן כמהגר אירופי, החליף את הבשר בגלל מחסור, עבר לשמן בגלל כשרות, נכנס לחדרי אוכל ולמטבחים ביתיים, פגש חומוס, מטבוחה ועמבה, נדחף לפיתה, ובסוף נהיה מנה שכמעט אף אחד כבר לא חושב עליה כזרה.
פלאפל אולי נראה טוב יותר על גלויה. אבל אם מאכל לאומי הוא המאכל שבאמת נמצא על השולחן שלנו שוב ושוב, יכול להיות שכל הזמן הזה הוא פשוט היה מצופה בפירורי לחם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו