כמה מהמאכלים הכי אהובים בעולם הומצאו, לפי הסיפורים המקובלים, במקרה. מישהו שכח, מישהו נעלב, ולמישהו פשוט נגמר חומר הגלם במטבח. את רוב הסיפורים האלה בלתי אפשרי לאמת בוודאות, והיסטוריונים קולינריים מתווכחים על אמיתותם – אז נסתפק בלספר אותם כאגדות עם קולינריות:
עוגיות שוקולד צ'יפס
לפי האגדה, לרות ווייקפילד, שניהלה יחד עם בעלה את פונדק טוֹל האוס במסצ'וסטס, אזל שוקולד האפייה באמצע הכנת בצק לעוגיות ניסיוניות במקום עוגיות הפקאן שהיא נהגה להגיש לאורחים. במקום זה היא שברה חתיכות משוקולד של נסטלה, בהנחה שהן תימסנה בתנור. הן לא נמסו, ונשארו כגושים בתוך הבצק – וכך נולדה עוגיית השוקולד צ'יפס. נסטלה התלהבה וביקשה לפרסם את המתכון על אריזת שוקולד שלה תוך הדגשת היותו המרכיב המרכזי, והשפית-קונדיטורית ביקשה בתמורה דולר אחד ואספקה של שוקולד אפייה לכל החיים.
הסיפור הזה מאוד יפה, אלא שיש בו כמה נקודות חולשה: ראשית, ווייקפילד היתה מדענית מזון בהכשרתה, וכנראה היתה מודעת מראש לכך ששוקולד רגיל לא נמס באפייה בתוך בלילה. היא עצמה אף טענה שנים מאוחר יותר כי המציאה את העוגיות מתוך כוונה תחילה; מעבר לכך, עוגיות עם שוקולד התקיימו עוד קודם לכן – תחילה עם שוקולד מומס או מגורד, והחל מ-1870 בערך גם כגושים בתוך הבצק.
גלידה בגביע
הגרסה הפופולרית לסיפור גביע הגלידה מתרחשת ביריד העולמי בסנט לואיס ב-1904: למוכר גלידה נגמרו קעריות הנייר, ומוכר וופלים סורי בדוכן סמוך גלגל את הוופלים שלו לצורת חרוטים כדי ששכנו יוכל ליצוק את כדורי הגלידה לתוכם.
הבעיה היא שהסיפור הזה מתעלם מההיסטוריה: פטנט לתבנית ליצירת גביעי גלידה אכילים הוגש כבר ב-1902; בנוסף, בארכיון של מיזורי לא קיים תיעוד לכך שהסוחר הסורי שלקח קרדיט על הרעיון אי פעם ביקר בסנט לואיס, אך כן יש תיעוד לכמה אנשים אחרים שטוענים כי הם שהמציאו את גביע הגלידה ביריד של אותה שנה; קיימות גם עדויות היסטוריות לכך שאנשים השתמשו בוופלים כבסיס לגלידה עוד מהמאה ה-19 – אך כל הגרסאות מסכימות כי היריד של 1904 הפך את הרעיון לפופולרי בארה"ב.
ארטיק
ב-1905, בערב קר בקליפורניה, פרנק אֶפֶּרְסון בן ה-11 ערבב אבקת סודה במים עם מקל עץ, השאיר את הכוס בחוץ ושכח ממנה. בבוקר הוא מצא את התערובת קפואה סביב המקל. הוא קרא לזה "אֶפְּסיקל", ורק ב-1923, כמבוגר, רשם עליו פטנט. הסיפור הזה נמצא עד היום באתר חברת Popsicle, כך שאין עליו עוררין.
עם זאת, נתוני האקלים של סן פרנסיסקו גרמו לנו להרים גבה באשר להיתכנות הסיפור הזה, שכן ב-1905 כמעט לא היו לילות שבהם הטמפרטורה בעיר ירדה אל מתחת לקו ה-0. מים "טהורים" קופאים בטמפרטורה הזו, אך למים שהפכו לסודה סביר להניח שהיתה נדרשת טמפרטורה של מינוס 2 למשך כמה שעות. זה לא הופך את הסיפור ללא אפשרי, אך לצירוף מקרים קיצוני.
נאצ'וס
ב-1943, הגיעה קבוצת נשות חיילים אמריקאים למסעדת "ויקטורי קלאב" בפיאֶדְראס נֶגְראס שבמקסיקו, ליד הגבול עם טקסס – אבל הטבח כבר הלך הביתה. המלצר איגנסיו אנאיה, שכינויו היה "נאצ'ו", אילתר: פרס טורטיות מטוגנות, פיזר עליהן גבינה צהובה והוסיף פרוסות פלפלי חלפיניו חמוצים. כשנשאל מה שמה של המנה הוא ענה "הספיישל של נאצ’ו". ב-21 באוקטובר, יום מותו, מציינים בעולם את "יום הנאצ'ו הבינלאומי".
קורנפלקס
האחים וויל וג'ון קלוג ניהלו "מלון בריאות" בעיירה בטל קריק שבמישיגן, ופיתחו שם "מזון בריאות" מבוסס דגנים לחולים. עם זאת, הגרסאות של האחים ובני משפחתם למי פיתח אותו ואיך שונות למדי: לפי חלק מהגרסאות הרעיון היה של ג’ון, אשתו אֶלה טענה שהיא חשבה על הרעין ואחרים טוענים שמדובר בתאונה. לפי הסיפור המקובל, ב-1894 ג’ון שכחו בצק חיטה מבושל בחוץ במשך הלילה, והוא התייבש. במקום לזרוק אותו, הוא החליטו להעביר אותו דרך מעין מערוכים, וגילה שהוא מתפצל לפתיתים דקים ופריכים. החולים אהבו, ותוך זמן קצר האחים פיתחו גרסה דומה מקמח תירס.
צ'יפס
הסיפור המוכר ביותר: ב-1853, במסעדת מון'ס לייק האוס שבעיירה הניו-יורקית סראטוגה ספרינגס, לקוח החזיר צלחת תפוחי אדמה מטוגנים בטענה שהם עבים מדי. הטבח ג'ורג' קראם נפגע, וכנקמה פרס את התפודים לפרוסות דקיקות במיוחד, טיגן אותן עד שהפכו לפריכות והמליח אותן בנדיבות. הלקוח, שלפי חלק מהגרסאות היה איל התחבורה קורנליוס ונדרבילט, אהב את התוצאה, וכך "נולד" הצ'יפס.
הסיפור הזה נחשב לאחת האגדות הקולינריות הכי מפוקפקות מבחינה היסטורית: מחקרים מצאו שוונדרבילט היה בכלל באירופה באותו קיץ, שהמסעדה נפתחה במיקום הזה רק שנה אחר כך, ומעל הכל – שקיימות עדויות לתפוחי אדמה מטוגנים דקים שהוגשו במסעדה הזו כבר קודם לכן, לפחות מאז 1817, כאשר ספר בישול בריטי כלל מתכון ל"תפוחי אדמה מטוגנים בפרוסות או גרודת" (גרודת פירושה קילוף – צ’יפס הם הרי פיסות שמתקבלות מ”קילוף” שכבות של תפודים).
טארט טאטן
המאכל עם השם ההזוי והקשה להגייה קרם עור וקרמל, לפי סיפור שככל הנראה אינו נכון, במלון טאטן בעיירה לאמוֹט-בּוֹבְרוֹן באזור פריז, שנוהל ע"י האחיות סטפני וקרולין טאטן, בשנות ה-80 של המאה ה-19 (1880-1890). לפי גרסה אחת, סטפני שרפה בטעות תפוחים שיועדו לפאי, ובמקום לזרוק אותם היא פשוט זרקה אותם על הבצק ואפתה את העוגה הפוך; לפי גרסה אחרת, קרולין הכינה בטעות קירמלה בטעות פאי תפוחים הפוך.
היסטורית, אמיתות הסיפור הזה לא רלוונטית, שכן הפטיסייר אנטואן קרם הזכיר עוגות פירות אפויות "הפוך" כבר ב-1841, 40 שנה לפני ה"תאונה" במטבח של האחיות טאטן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו