מי עדן, נביעות או עין גדי – אחת ולתמיד: האם למים יש טעם?

מכל הוויכוחים שיכולים לפלג את החברה הישראלית, זירת המים המינרליים היא כנראה האחרונה שציפינו לה. הרי מגיל אפס חינכו את כולנו ש"מים זה כולה מים", נוזל שקוף ובסיסי שנועד רק לסגור פינה של צימאון. אבל קטע ארכיון קצר שהציף מחדש את הרשת, הוכיח שגם אחרי שנים, עניין הטעם של המים רלוונטי וסוער מתמיד.

עידו קנר יוצר תוכן בולט בחטיבת הדיגיטל של כאן ערך מבחן טעימה עיוור בפודקאסט "#זה_לא_פודקאסט". קנר התיישב, טעם, והצליח להבחין בקלות בין המותגים השונים. בכך הוא פתח תיבת פנדורה קולינרית. שרשור התגובות הפך לזירת קרב מדממת, מצחיקה ומרתקת.

כדי להבין למה עידו קנר צדק, צריך לצלול לרגע למדע. ממש כמו בעולם היין, הקפה או שמן הזית, המונח הגסטרונומי טרואר רלוונטי לחלוטין גם למים מינרליים. המים שאנחנו שותים לא מיוצרים במעבדה, הם מתחילים כגשם או שלג שמחלחלים במשך שנים דרך שכבות עמוקות של אדמה, סלעים וחול.

המלחייה הסודית של הטבע

במסע התת-קרקעי הזה, המים מתפקדים כספוג וממיסים לתוכם מינרלים ומלחים. על התווית האחורית של הבקבוק תמצאו את נתון ה-TDS סך המוצקים המומסים שהוא בפשטות, "מדד התיבול" של הטבע.

כל מינרל כזה מתנהג כמו תבלין בלתי נראה על הלשון:

סידן: מעניק למים את ה"גוף" והמשקל שלהם, ומייצר מרקם עגול, מעט גירני או חלבי, עם סיומת מתקתקה.

מגנזיום: מינרל דומיננטי ועמוק. במינון גבוה הוא עלול לייצר מרירות קלה או תחושה מתכתית, אך בכמות הנכונה הוא מעניק למים אופי.

נתרן: המלח המוכר, האחראי על עקצוץ מליחות מתוחכם.

סיליקה: מינרל קסום שמעניק לנוזל מרקם חלק, כמעט "משיי" וחלקלק על הלשון.

מפת המותגים: לאיזה מחנה אתם שייכים?

התגובות לא נשארו אדישים, וחילקו את מפת המים הישראלית לשלושה מחנות סוערים:

מחנה "גיבורי העל" המקומיים

עבור גולשים רבים, הסרטון היה סוג של הקלה קולקטיבית. "אמאלה אני גם ככה מזהה ואנשים לא מאמינים לי!", כתבה גולשת אחת והצהירה מיד: "נביעות הכי טעים", תגובה נוספת שתומכת בעידו: "חשבתי שרק לי יש את הכוח הזה, קל שמי עדן הכי בולט".

הדו קרב הזה מוצדק לחלוטין, המים של מי עדן נוטים להיות רכים ובעלי מתיקות קלה מאוד בסיומת. לעומת זאת, נביעות מתאפיינים בפרופיל חלבי וניטרלי יותר.

מחנה המיובאים: כמו כולם, פיג'י או אקווה פנה

הוויכוח מזמן כבר לא נעצר בגבולות הארץ. בשנים האחרונות הקהל הישראלי אימץ מותגי פרימיום מחו"ל, והפך אותם לסמל סטטוס יומיומי.

אקווה פנה: המים הטוסקניים שמגיעים אלינו ישירות מאיטליה. הם מתאפיינים ברמת חומציות מאוזנת להפליא ובמרקם קטיפתי, קליל וחלק במיוחד, שהופך אותם למועדפים במסעדות שף.

פיג'י: המים שמגיעים מהאיים הטרופיים המרוחקים ונחשבים לחביבי הסלבריטאים. הסוד שלהם טמון בריכוז גבוה מאוד של סיליקה טבעית, שמעניקה להם תחושת פה "חלקה כמו משי" ורכות שאין לאף מותג מקומי.

מחנה "רק לא עין גדי"

המותג שחטף את האש המרכזית והיצירתית ביותר ברשת היה, כצפוי, "עין גדי". "טעם של מים מהברז שעמדו שבועיים ברכב" כתב גולש אחד, בעוד תגובה אחרת החמירה: "לעין גדי יש את המים הכי דוחים בעולם".

המים של עין גדי מגיעים מנביעה דרומית, באזור מדברי ויבש. הרכב המינרלים שלהם שונה דרמטית מזה של הצפון, והוא מייצר תחושת "יובש" מודגשת יותר בפה. אם כי, כמו תמיד, היו גם בודדים שקפצו להגנתם וכתבו: "עין גדי הכי טעים, אתם סתם מפונקים".

אז מים זה כולה מים? ממש לא

בסופו של דבר, הוויכוח שהצית עידו קנר מוכיח שחוש הטעם שלנו הרבה יותר רגיש ממה שאנחנו נוטים לחשוב.

בין אם אתם נאמנים למתיקות הרכה של מי עדן, נשבעים בטעם המדברי של עין גדי, או לא מוכנים לגעת בשום דבר שהוא לא בקבוק זכוכית של אקווה פנה, אתם לא מדמיינים.