ענף המסעדנות ובתי הקפה בישראל כבר רגיל לספוג אש, אבל לפעמים מספיק סרטון ויראלי אחד כדי להצית את השטח מחדש. סרטון שהופץ לאחרונה ברשתות החברתיות, המציגים השוואה "ראש בראש" בין עלות חומרי הגלם במטבח הביתי לבין המחיר בתפריט, עורר סערה מיידית וחשף שוב את העצב החשוף והטעון ביותר של השוק המקומי.
על פי החישוב של עמוד האינסטגרם hamasbir_israel, עלות חומרי הגלם של כריך אבוקדו ממוצע בבית עומדת על כ-6.5 שקלים בלבד, בעוד המחיר של המנה בבתי הקפה נע סביב 42 שקלים.
הדיון שהתפתח סביב הנתונים הללו נע במהירות לפסים סוערים בטוקבקים, והציג את הדיסוננס המובנה שבין קול הצרכן המתוסכל לקו המגונן של אנשי התעשייה.
"פופוליזם זול של שכירים" מול "אין הצדקה למחיר המופקע"
בתוך קלחת הטוקבקים, מי שבחר לתפוס צד חד משמעי לטובת ענף המסעדנות הוא כפיר ארביב הבעלים של טרומן אנד קו: "אוהב אתכם ממש, אבל זה סרטון לא פייר. ולמי שזה מרגיש רווחי בטירוף ועושק של בעלי מסעדות, אני מציע שתפתחו מסעדה ותקחו על כריך 21 שקל ותתעשרו בטירוף ואם נחשוב על כל מוצר שהוא לא אוכל שאנחנו קונים, כמה הוא עלה לבעל העסק לייצר ובכמה הוא מוכר אותו, אנחנו נרד קצת ממסעדנים".
מיד לאחר מכן, הדיון החריף עם תגובה של בעל עסק או גורם המעורה בענף, שהציג את רשימת העלויות והבירוקרטיה החונקת של ניהול עסק בישראל, ומחה על ההשוואות החוזרות לנעשה מעבר לים.
"פופוליזם זול של שכירים", הוא חורץ, "תקים עסק, תשלם רישיון עסק, כיבוי אש, ארנונה, מס שילוט, מס מדרכה, מס מוזיקה, תעסיק עובדים, אם תמצא כאלה בכלל, תשלם להם משכורת ועלות מעביד ואז תשלם גם משכורת חודשית למשגיח כשרות שמגיע פעם ב, ואז גם מס כשרות נוספת כי הכשרות של הרבנות המקומית זה לא מספיק כשר, ותשלם חשמל ומים וביוב, וזה עוד לא נגמר. ואז תבואו ותגידו שכריך עולה 42 שקל ובחו"ל שילמתם רק 12 יורו"
מנגד, קול הצרכן המקומי לא נשאר חייב. אחת התגובות הבולטות, שזכתה למאות לייקים והציגה את התסכול העמוק של הציבור שמרגיש חנוק מכל כיוון, קבעה: "סליחה, אבל גם בבית אני משלמת שכירות, ארנונה, חשמל ומים, אין הצדקה למחיר המופקע"
מה באמת עומד מאחורי פערי המחירים?
מומחים בענף הקולינריה והכלכלה מציינים כי ההשוואה בין עלות חומרי הגלם בלבד למחיר הסופי לצרכן היא שגויה מיסודה. לדבריהם, תמחור מנה בבית קפה משקף בראש ובראשונה חוויית צריכה ותרבות פנאי, הכוללת ישיבה במקום ממוזג, שירות, תחזוקה וניקיון ולא רכישת "מצרך יסוד".
בנוסף, התנאים הכלכליים של בעלי העסקים בישראל שונים לחלוטין מאלו של מקביליהם באירופה כמו למשל בפראג, שם מנות דומות נמכרות לעיתים בחצי המחיר, הן מבחינת נטל הבירוקרטיה והן מבחינת עלויות חומרי הגלם ושרשרת האספקה.
השורה התחתונה נותרת פשוטה, בעוד שהצרכן הישראלי מרגיש חנוק ומחפש אשמים בכיסו של המסעדן, הכתובת האמיתית לטרוניה על יוקר המחיה הכללי במדינה נמצאת אצל קובעי המדיניות והממשלה ולא אצל בעל העסק הקטן שמנסה לשרוד. מי שאינו מעוניין לשלם את מחירי המותרות של בתי הקפה, ייאלץ כנראה להמשיך ולהכין את הסנדוויץ' שלו במטבח הביתי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו