ההזמנה המקורית שלי ל- Cue, בר האוכל החדש בשכונת לבונטין, הייתה ליום שני ה-16 ביוני. זה כמובן לא קרה. המסעדה הייתה סגורה באותו ערב, כמו גם בשלושת הימים שלפני ותשעת הימים שאחרי, בעקבות המלחמה עם איראן.
בסך הכל חודש לפני, בתחילת מאי, נפתח המקום על-ידי קבוצה של חבר'ה צעירים ומוכשרים, שעבדו בכמה מהמסעדות הטובות בעיר, וביקשו להקים מקום בילוי "בלי פוזה ובלי גימיקים", מטבח גבוה לצד תפריט אלכוהול ויין רחב ועשיר, עם ירידה לפרטים הקטנים ואווירה נעימה. אפשר לקרוא לזה חוסר מזל, ואפשר פשוט להבין שנכון לכרגע, זאת המציאות של להיות מסעדן במדינת ישראל - יום אחד המקום שלך מפוצץ מאנשים, ויום למחרת - הוא עשוי להתפוצץ מטיל שהגיע מאיראן.
ביום השני ה-30 ביוני, שבועיים אחרי ההזמנה המקורית, הגעתי ל-Cue. ת"א כבר הספיקה לחזור לשגרה מטורללת, לפחות כלפי חוץ, רק עם עוד שריטה או שתיים בנפש (במקרה הטוב). אני מודה שקצת חששתי בשביל אנשי המקום, איך ההפסקה הכפויה והלא צפויה תשפיע על מקום שרק נולד, האם יהיו חריקות של ניסיון להניע מחדש את הגלגלים? מהר מאוד החששות התפוגגו.
הגענו ל-Cue בשעת הפתיחה, שש בערב, השעה המושלמת בעיני לצאת לאכול בה ארוחת ערב, בטח בימי הקיץ, אור השמש מבחוץ נשבר על זכוכית החלון, ויצר מראה של קשת על רצפת השיש האפורה במקום. קשת של אחרי המלחמה.
המקום כולו מעוצב מאוד נקי ושקט, סטייל נורדי, כמו שאוהבים לקרוא לזה, בר קטן, כסאות עץ, לא מעט מקומות ישיבה בחוץ מוקפים צמחייה. איזור רחוב הרכבת נעים ויפה עכשיו, כשעבודות הרכבת הקלה הסתיימו כאן סוף סוף (אגב, יש תחנה ממש לא רחוק מהמסעדה – פיתרון הגעה נהדר לברי המזל שהרכבת עוברת ליד ביתם או מקום עבודתם ויכולים להשתמש בה).
Cue מגדירה את עצמה כבר אוכל, ומדובר בתיאור די מדויק, חווית הבילוי בה מאוד קז'ואלית ומשוחררת, והיא מרגישה פחות מחייבת ממסעדה של ממש. עם זאת, האוכל שמוציא המטבח, תחת ידיו הטובות של השף בן כהן, הוא הכל חוץ מאגבי ומשוחרר, כל מנה מוקפדת, יפהפייה, ניכרים בה המון מחשבה, השקעה וכישרון. הדרינקים שיוצאים מהבר מצוינים, אנחנו בחרנו בורמוט שפריץ לבן שילווה את ארוחתינו, שהשתלב נהדר עם כל אחת מהמנות.
אין כאן זיקה למטבח מסוים, אפשר למצוא בתפריט נגיעות מעולמות שונים, אך כל ארוחה שתבחרו להרכיב לכם, בין אם היא תורכב משלוש מנות, או שבע, תשתלב יחד בצורה הרמונית.
מה אוכלים?
פתחנו עם לחם מחמצת נהדר, שמגיע לצד איולי אצות קומבו, חמאה עם שום קונפי, צלחת שמן זית, פלפל חריף וגבינה מלוחה חמה (30 שקלים), והמשכנו עם האש בראון וקוויאר שחור עם איולי בצל ירוק (62 שקלים), שתי יחידות של מעין אצבעות תפוחי אדמה, טייק נהדר על הלביבות הקלאסיות ואחד הביסים הטעימים בארוחה.
אין ספק שהחוזקה של כהן היא בדגים – כך שלא היינו מוותרים על לפחות מנה אחת של דגים נאים, אצלנו הבחירה הייתה בין סשימי אלבקור, שהוגש עם מנגו בוסר, קושו ופינגר ליים (86 שקלים) לבין טרטר טונה על מח עצם וקרקר שיפון (84 שקלים). הלכנו על הסשימי, זאת הייתה מנה מהנה מאוד, טרייה ועדינה, טעמי הפרי וההדרים החמיאו לדג, שהיה חתוך היטב והתכנס לביס קיץ נהדר.
עוד בתפריט: טאקו פטריות (2 יח׳ ב-48 ש״ח); מוח עגל בטמפורה (66 שקלים) פילה לברק בחמאת חמציץ וקושו (138 שקלים), טרטר בקר (68 שקלים), אטריות בציר עוף ושמן צ'ילי (48 שקלים) וביס מטריף של שיפוד קטן של שקדי טלה (40 שקלים), שלא היינו מוותרים עליו בשום אופן, שומני, עסיסי וכל כך טעים.
קינחנו בעוגת חמאה חומה עם גלידת סיני מיניס (36 שקלים) שהייתה מקורית ונהדרת וסיום מעולה לארוחה.
יש לציין לטובה את המחירים הסבירים בהחלט בקיו, ישנן בתפריט כמה מנות במחירים מהטובים שנתקלנו בהן לאחרונה, ורובן לא חוצות את רף ה-100 שקלים, כך שאפשר בהחלט לצאת לכאן לדרינק וכמה מנות לנשנוש בלי לקרוע את הכיס. סחטיין.
ממש באותו בוקר של הארוחה, כשכל הרגשות מהמלחמה עם איראן עוד מציפים אותי, מצאתי את עצמי מייבבת במסיבת סיום גן טרום חובה של הבת שלי, כששרו את השיר "זה לא כ"כ פשוט להיות כאן ילד, לשמוע חדשות בכל חצי שעה...", והאמת היא, שזה גם לא כל כך פשוט להיות כאן עסק, לסגור ת'מסעדה בכל חצי שנה. ועדיין, יש כמה אנשים משוגעים שעוד עושים את זה, נכנסים להרתפקה המפוקפקת הזאת עם עיניים פקוחות לרווחה. אלה צריכים להיות אנשים שממש אוהבים את התחום הזה, זה ניכר ומורגש, וזה נעים וטעים. כיף ש- Cue הצטרפה לעיר, היא בהחלט תוספת מבורכת. נשוב לבקר.
Cue
הרכבת 12, תל אביב
שני - שישי: 18:00-00:00
