הפיכת שבועות לחג החלב היא לא צירוף מקרים – אלא לא פחות ממהלך שיווקי מבריק. למרות מה שסיפרו לנו על "ארץ זבת חלב ודבש", לא מדובר בכלל בחלב פרות – אלא, לפחות לפי חלק מהפרשנויות, ב"חלב" של פירות ועסיס של יבולים. אבל באמצע המאה הקודמת, כשהממשלה חיפשה איך לתמוך ביצרני החלב המקומיים, נמצא פתרון יצירתי: להצמיד את המוצר הלאומי לחג שהיה קצת חסר זהות, לפחות מבחינה צרכנית. מאז ועד היום, שבועות מוכר כ"חג הגבינה", וזה מתבטא גם במכירות - צריכת מוצרי החלב עולה בעשרות אחוזים בכל שנה מחדש.
אבל זה לא רק שבועות, אלא שכל חג בארץ קיבל תג מחיר משל עצמו. חנוכה? שמן וסופגניות. ראש השנה? עוגות דבש בסיטונאות. אפילו השנה האזרחית החדשה היא תירוץ להתחדשות - זה לא משנה במה, העיקר שתקנו. זה לא מקרי – מדובר בתהליך שיווקי שמאפיין כלכלות קפיטליסטיות, ובעיקר חברות שמבינות שאפשר "למכור" חג – אם רק נותנים לו טעם, צבע וסיבה להוציא כסף.
כאמור זאת ממש לא תופעה מקומית, כשחג המולד הוא אולי הדוגמה הכי מובהקת למסחור של מועד דתי. הדמות של סנטה קלאוס כפי שאנחנו מכירים אותה כיום עוצבה בידי פרסומאים, כשהבכירה שבהם היא חברת קוקה קולה הענקית, ומאז הפכה לאייקון מסחרי עולמי.
אז מה בכל זאת חוגגים? שבועות הוא לא רק חג של עוגות גבינה – הוא חג של קציר, של אדמה, של ביכורים, ובעיקר של מתן תורה. זה רגע שבו עם שלם קיבל ערכים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו