אנטישמיות במסעדה היהודית: "אחרי שתליתי דגל ישראל - התחילו סיוטים יומיומיים"

כבר כמעט חודשיים שמסעדה קטנה בבעלות ישראלית בונקובר, קנדה, נתונה תחת גל של התקפות אנטישמיות חוזרות ונשנות.

המסעדה, "Ofra’s Kitchen"(המטבח של עפרה), ממוקמת באזור הווסט אנד שוקק החיים בעיר השלישית בגודלה במדינה, ומגישה מטעמים ישראליים ומזרח תיכוניים צמחוניים כמו פלאפל, חומוס, סביח, שקשוקה ועוד. בראש בית האוכל הזה, שמתגאה בממוצע ביקורות כמעט מושלם בגוגל (ציון 4.9 על 289 דירוגים), עומדת הבעלים עפרה סיקסטו (62), ישראלית המתגוררת בונקובר כבר יותר מ-30 שנה.

"פתחתי את המסעדה לפני כארבע שנים, חודש לפני תחילת מגפת הקורונה", מספרת לנו סקיסטו בשיחה שקיימנו איתה. "צברתי הרבה לקוחות - ישראלים, ערבים ואחרים. אנשים באים לאכול אוכל טוב וטעים, שמזכיר להם את הבית ואת המטבח של אמא".

האם חווית תקריות אנטישמיות במסעדה גם לפני המלחמה?

"כבר במבצע 'שומר חומות' התחילו להתנכל לי. התקשרו אליי ואיימו לרצוח אותי ולאנוס אותי - הכל בערבית, ואני דוברת ערבית. התקשרתי למשטרה, הם חקרו והגיעו לאותו אדם שאיים והזהירו אותו. גם אז היו הפגנות מחוץ למסעדה שנמשכו כמה חודשים. אחר כך היה שקט, אבל מ-7 באוקטובר, אחרי שתליתי את דגל ישראל על החלון - התחילו סיוטים יומיומיים".

אף שסיקסטו, במקור מיהוד, חרטה על דגלה לסייע לקהילה המקומית ונוהגת לתרום ארוחות טריות ומזינות לחסרי הבית של ונקובר - מתברר שגם המסעדה שלה, בדיוק כמו בתי עסק בבעלות יהודית במדינות נוספות, אינה חסינה לצונאמי האנטישמי והפרו-פלשתיני המזעזע שמציף את העולם בצל המלחמה בעזה.

עוד לפני יותר מחודש, כאמור, לאחר שתלתה על חלון המסעדה את דגל ישראל והצמידה לעץ סמוך תמונות של החטופים בעזה, מצא את עצמו המקום על הכוונת של התקפות על רקע גזעני. התופעה סוקרה בתקשורת המקומית בקנדה, ופוליטיקאי בשם ספנסר צ'נדרה-הרברט אפילו הכריז על כוונתו לסעוד במקום כדי להביע סולידריות עם סיקסטו, אלא שעד היום, לדברי סיקסטו, למרות פניות חוזרות ונשנות המשטרה לא מטפלת באופן אפקטיבי במקרים. "העסק שלה הפך למטרה מפני שהיא יהודיה, ואין מקום לזה בקנדה", אמר אז הפוליטיקאי צ'נדרה-הרברט והוסיף: "אגיע לשם ביום שישי בדרך חזרה מבית המחוקקים ואוכל שם ארוחת צהריים, כי היא זקוקה לתמיכה שלנו".

שיימינג לאנטישמים

כמה שבועות חלפו מאז, ונראה כי המצב נשאר על כנו. "אנשים נכנסים למסעדה ללא הפסקה וצועקים 'מוות ליהודים', 'מהנהר עד לים', 'חבל שהיטלר לא סיים את העבודה' ודברים כאלה. גם היום נכנס מישהו, אמר משהו בערבית ויצא", מדגישה סיקסטו. "אני מתקשרת למשטרה ברוב המקרים - לפעמים הם באים לקחת עדות ולפעמים לא".

במקביל, ממשיכה המסעדנית הנחושה לפעול למען ישראל והחטופים ברשתות החברתיות - וגם ברחוב הקנדי - כשהיא מקפידה לתעד את מאמציה ללא חשש ומורא. בתיעוד אחד ממצלמות האבטחה של המסעדה, למשל, נראה אדם תולש את תמונות החטופים שתלתה, ואילו בפוסט אחר היא הנציחה גבר שנכנס למסעדה והכריז "אני מקווה שכל היהודים ימותו".

מילא קריאות גנאי ותלישת תמונות החטופים. תמיד אפשר להדביק אותן בחזרה. את לא חוששת שעלולים להסב למסעדה - ולעצמך - נזק משמעותי יותר?

"אני לא מפחדת ומתנהגת כרגיל. לא אפסיק את פעילות ההסברה שלי, מפני שלדעתי אין לישראל הסברה מספיק טובה שממחישה את המצב הבטחוני שלנו ואת מה שעוברים בארץ. המדיה פה מאוד מוטה, פרו-עזה ואנטישמית, ומראה רק את הצד של הערבים. אני מרגישה שאם אני לא אעשה את זה כאן, לא יהיה לחטופים ולהרוגים קול".

מה עושה המשטרה בנוגע למצב?

"המשטרה המקומית לא בנויה לדברים האלה, כי בדרך כלל די שקט בונקובר. עכשיו יש פה הפגנות של ערבים, אבל זה לא רק הם - אלא גם אלה שתומכים בהם: לבנים צעירים או ממוצא אסייתי. מאות יוצאים להפגין והמשטרה פשוט לא יודעת מה לעשות. אנשים מתלוננים שהשמירה על ההפגנות שלהם גוזלת הרבה כסף מהמדינה. לא מזמן עשו פה סקר והבינו ששלושה רבעים מהאוכלוסיה בעד הרעיון שמי שלא מוכן לעמוד בתנאים של קנדה ומביא לכאן אלימות וטרור - מוזמן לחזור למקום שהוא הגיע ממנו. לצערי ראש הממשלה של קנדה, ג'סטין טרודו, רוצה להביא את הפלשתינים גם לכאן - וזה אומר להביא טרוריסטים לונקובר ולקנדה.

אך למרות הנימה הפסימית, נראה כי העמדה האמיצה והבלתי מתפשרת של סיקסטו נושאת במובן מסוים פרי, שכן באחד הסרטונים היותר מעודדים שפרסמה לאחרונה, נראית המסעדה מלאה עד אפס מקום - כשתור ארוך של לקוחות משתרך עמוק לתוך הרחוב. לא רק שאורחי המסעדה הגיעו ליהנות מארוחה טובה, הם גם הצביעו ברגליים (טוב, וגם בבטן) נגד קריאות החרם שהמקום נאלץ להתמודד איתן. כפי שניתן לשמוע בסרטון, לפחות אחד מאותם תומכים דיבר ערבית.

אפשר להסיק מהסרטון שהעלית שאת מקבלת תמיכה גם מערבים שמתנגדים לחמאס?

"הבחור שדיברתי איתו בערבית הוא לקוח שלי, לדעתי מלבנון או מלוב. שמחתי מאוד לראות אותו, אבל אחר כך שלחתי את הבן שלי, שעבד איתי באותו יום, לבדוק אם הוא השאיר פצצה בשירותים. זו המציאות הנוראית שאנחנו חיים בה היום".