שתי בנות נולדו לבלה ברכה ברמת אביב הישנה, יונה ושלי, שלמדו מאמא שלהן את שמחת האפייה הבולגרית. את ריח המסלנקי, אותם סהרוני חמאה לתפארת העדה, את בושם הקינמון ופריכות האגוזים המתחבאים בבצק השמרים של הקוזונק. שתי האחיות למדו באליאנס, שתיהן הכירו שם את בני זוגן ושתיהן, אחרי החתונה, נסעו למושב שדות בחבל ימית, לעבר את האדמה בלב סיני. שם, לפני 51 שנים, נולדה קרן אגם, הצעירה מבין שני הילדים של יונה.
"נשים עם יד טובה", אומרת לי קרן, שבאלבום הבצק של חייה אצורה עשייתן של בנות בולגריה במשפחה שלה - האפייה הבלקנית של סבתא בלה, החלות של שלי והעוגות הבחושות של אמא. רסיסי חיים מתוקים מקופלים בין הדפים של "מה אופים היום?", הספר השני שלה שיוצא לאור בימים אלה בהוצאת מודן.
"את הספר הזה", היא כותבת בראשית הדברים, "שהוא כל מה שאני יודעת על בית, אני מקדישה לאמא שלי, שעמלה כל כך קשה כדי לבנות לנו אחד, והמשיכה להחזיק חזק־חזק גם בימים שבהם נראה שהכל מתפרק. אמא, אני אוהבת אותך".
אנחנו יושבות בסלון הבית ביפו, העיר שאליה הגיעה לפני יותר מ־21 שנה יחד עם עמית (25) בכורתה, שהיתה אז ילדה קטנה. בת מנישואיה הראשונים לאבי ניסים, חבר בהרכב הטראנס "אסטרל פרוג'קשן" שעד היום, שנים אחרי הגירושים, "הוא משפחה שלי, חברים טובים".
הכל בבית הזה מרגיש קצת מוכר. המטבח, הסלון, החלונות, המרפסת, כל עשייתה בתוך התפאורה שבה נולד לפני 11 שנה הבלוג שלה, "נשואה למאפייה". כאן מתקיימות סדנאות האפייה שלה וכאן מצטלמות העוגות לאינסטגרם, שבסגר הראשון של הקורונה שינה את חייה.
בימים שבהם עולם שלם תרגם את הפחד מהלא נודע ללחם ולעוגות ואנשים המירו שעות עבודה במשקלים של קמח וסוכר, עשרות אלפי עוקבים נוספו לחשבון האינסטגרם שלה, שמאז המשיך רק לתפוח. חברות התיישבו על קו הטלפון להציע לה שת"פ ו"אחרי שנים של שיחות יומיומיות מהבנק ושל לחץ מתמיד, פתאום התחלתי לעשות כסף מעולם שעד אז לא ממש הייתי בטוחה שיש לי מה לתת לו. אני יודעת שיש הרבה ביטול בדיבור על בלוגרים ועל משפיעניות, על זה שכל מה שמעניין אותם זה עוד קופונים, אבל לי העולם הזה שינה את החיים".
"בית עמוס מאפים"
חגית ביליה, "לייזה פאנלים", היא שדחפה את קרן להתחיל לפרסם ברשת. הן הכירו כשעבדה כמפיקה בערוץ הילדים, ושם גם פגשה את נתן, בן זוגה ב־21 שנים האחרונות שאיתו נולדו לה שני ילדים, אור (19) וגור אדם (17) המהלכים בחלל, פה ושם מתערבים בשיחה, צוחקים את המציאות שבה מצלמות וזרים הם חלק מהבית הזה. "למשפחה הפרטית שלי", מסיימת קרן את ההקדשה הפותחת את הספר, "לנתן ולילדים, שמעניקים לי את הזכות לקיים בית עמוס במאפים".
בחיבוק גדול קיבלה את כניסת המצלמה לתוך הבית, מתה על החשיפה, על הסיפורים הקצרים המציצים לשגרת יומה. בבגדי ים מתחלפים היא מצלמת את הירידה היומית לים, שיראה כל העולם את הגוף הזה שכל ימיו יודע עבודת שרירים, ומתעדת את הצוות שעובד איתה. מאז שעמית שלה היתה למפיקה של "מפעלות אגם", נחשפה לעולם חדש של שת"פים, כאלה הבאים מעולמות האופנה והביוטי. ילדת הפרא שנולדה בסיני התאהבה באיפור, בתכשיטים ובטיפוח לשיער.
אור וגור אדם נולדו ביפו. "שניהם למדו בגן השלום של נעמת שמתחלק חצי־חצי בין יהודים לערבים. משם, באופן אוטומטי, המשיכו לביה"ס ויצמן, שמאז נסגר. כל בתי הספר האזוריים ביפו שאין להם טייטל 'אנתרופוסופי' או 'דמוקרטי' הם מאוד הטרוגניים, מעצם היותם ממוקמים בשכונות כאלה. נרשמים אליהם ילדים מוסלמים, יהודים ונוצרים, כי זה מה שיש. ברגע שהתחילו לעשות מזה עניין, לדבר את זה גבוהה־גבוהה, שם זה מאבד את זה".
לא, הילדים או ההורים לא באמת מדברים ערבית אפילו שהם מבינים, בעיקר גור אדם שרוב החברים שלו ערבים. "הם לא מדברים ערבית כי הערבים ביפו מדברים עברית", היא אומרת. "מה את רוצה? שאגיד להם שידברו ערבית בשבילי? לגור ביפו זה מאוד מורכב. זו תרבות שונה, ואם את אוהבת אותה את צריכה לאהוב את הכל. את חייבת לא לפחד, כי את תראי ותשמעי יריות. את יכולה לנסות לשנות דברים, אבל מאהבה למקום הזה שיכיר לך המון מגזרים והמון תרבויות. וכן, לא כולם יאהבו אותך, אבל זה כנראה יקרה בכל מקום.
"אני חושבת שמה שמשך אותי ליפו הוא הסיפור של האוכלוסייה המעורבת. כשגרנו בסיני הבדואים היו חלק מאוד־מאוד חזק במשק ובמשפחה שלנו", היא ממשיכה, ומתוך רעמת התלתלים המוזהבת שאותה היא לא אוספת אף פעם צצה איזו רצינות בעיניים הצוחקות. "אם את לא יכולה לחזור למקום שבו גדלת, הזיכרונות הוויזואליים מתחדדים בראש".
בגלל זה היא זוכרת כל כך הרבה מהחיים במושב שדות. "המשפחה שלי הגיעה לשם מרמת אביב, בוגרי ביה"ס אליאנס, לא תגידי עכשיו איזה בני חקלאים, אבל אבא שלי, יואל אגם, צ'יק צ'ק נכנס לעניינים ועשה את זה טוב. היה לו משק גדול".
בחלונות ממול הים התיכון בטורקיז משגע מציג הווה במלוא תפארתו, כשהדמיון מתמלא בכתמים אדומים של פלפלים ועגבניות בשדות שאבא שלה, יואל, גידל בשנות ה־70 בחולות של סיני. בירוק המקיף את שבילי המושב. בזהב הדיונות שעליהן היתה מתגלגלת עם ילדי המושב.
היא זוכרת את הסקטבורד מעץ שאבא קנה לה, שהיה הראשון שהגיע למושב והיא, ילדת אקסטרים, היתה מפליגה עליו בין השבילים. זוכרת חופשות בשארם ואת המזרן שההורים היו מניחים בבגאז' כדי שהיא ויותם, אחיה הגדול, יוכלו לישון, כי בבית משפחת אגם כל נסיעה למרכז היתה יוצאת לדרך לפנות בוקר.
"העשייה הפכה מטורפת"
אבא נתן ואבא לקח. בחורף 2020, ביום האחרון לשבעה שלו ואחרי שנים שלא באמת רכבה על סקטבורד, ניסתה להדגים לגור אדם איזו יציבה, נעמדה על הקרש, עשתה תנועה לא נכונה, הרגל התעקמה - ועל המקום הרגישה ששברה משהו.
"זה היה בדיוק כשכל העשייה שלי הפכה מטורפת, הייתי על סף אובדן שליטה", היא נזכרת. "רגע לפני שזה קרה יצאתי לשאוף אוויר עם נתן. אמרתי לו שמחר אני חוזרת לתופת של החיים, ושאין לי מושג איך אני עושה את זה". שמונה עצמות מסרק התרסקו בכף הרגל של קרן, וכשהרופאים הודיעו לה שהיא חייבת לשנות מקצב הרגישה כאילו התאונה הזו באה משמיים, לאלץ אותה להוריד הילוך.
קרן, שמאז שאבא שלה זרק אותה לבריכה נמצאת כל חייה בתנועה, במים ועל היבשה, נאלצה להיפרד מגלישת הגלים שאליה היתה מחוברת מהיום שבו הגיעה ליפו. רק לפעמים, כשהים שקט, היא יורדת עם הסאפ ועומדת עליו ברגוע, במים הרדודים.
"הייתי בת 3 כשאבא הודיע לי ולאחי שנהיה ספורטאים. אחי הוא עוגן בחיים שלי, דחף אותי לעשייה, להצלחה. היום הוא מוזיקאי ומורה ליוגה ובעברו היה שחקן כדורסל, אבל שנינו התחלנו בתור שחיינים. זה היה החלום של אבא שלנו, הוא היה מוכן להפוך עולמות בשביל זה. היה מסיע אותנו לבריכה באשל הנשיא בשביל שנתאמן.
"אחרי פינוי סיני, בגיל 13, רצו להכניס אותי לנבחרת ישראל. שלחו אותי לווינגייט לראות את אימוני הנבחרת ובאותו היום לא שחיתי, רק הסתכלתי עליהן והודעתי שאני לא מוכנה. היום הייתי מוכנה להחליף לגוף כזה, אבל אז נבהלתי מהמשולשים. ניפצתי לאבא את החלום".
בת 10 היתה כשפינו את סיני. "אני זוכרת את היום האחרון. אותנו נוסעים באוטו ואני מסתכלת אחורה, רואה בפעם האחרונה את המושב. אני לא זוכרת את האריזות או את הפרידות. יש לי איזה בלק על העניין הזה. זה היה מקום עם אינטימיות גדולה, והכל התפרק".
כמו לכל מפוני שדות, גם להורים שלה הציעו לבחור בין עין הבשור לנתיב העשרה, אבל הם החליטו שהם לא רוצים ליישב עוד. רצו ללכת על משהו מבוסס והגיעו לביתן אהרון בעמק חפר, אבל שם, כמו החלום על קריירת השחייה של קרן, ככה גם הכמיהה ליציבות התנפצה.
תותים, פרחי גיבסנית ופרדסים, כל אלה לא יכלו למשבר בחקלאות שהביאו איתן שנות ה־80. ב־1984 המשפחה כבר היתה שקועה בחובות של מיליונים, ויואל אגם, שכל חייו בישל את אהבתו לבני הבית, שהחזיק ספרייה מלאת ספרי בישול, הפך את התשוקה למקצוע והיה לשף ולמסעדן - בחירה שרק הלכה והעמיקה את החובות.
אחרי זה הגיעו הגירושים, וכמה שנים אחר כך יואל עזב את הארץ בחיפוש אחר פרנסה. בהתחלה כשף באזרבייג'ן, משם למוסקבה, ושם נישא בשנית ונולד לו בן שהיום הוא בן 19 ושאותו קרן לא פגשה מעולם. אחרי זה בא פרק בבאקו, ומשם לתחנה האחרונה בסוצ'י. שם, בשיא הקורונה, בגיל 76, נפטר מדום לב.
"עד יומו האחרון הוא עבד במטבח", היא מספרת, "וגם באותו היום קם בבוקר ללכת לעבודה, ביקש מאשתו שתכין לו כוס תה, וכשחזרה כבר לא היה בין החיים. עשינו מניין בווטסאפ בווידאו, אחרי שנים שבהן בקושי התראינו כי לאף אחד מאיתנו לא היה כסף לטוס".
יואל אגם נחטף אל עולמו בתחילת ההצלחה של הבת שלו. בנשימות הראשונות ששקט כלכלי יודע להביא איתו. הילדה שלו, שבגיל 11 כבר חילקה עיתונים, אספה ביצים בלול וליוותה נשים מבוגרות לטיול בשבילי המושב, עזבה את בית הספר בכיתה י', נחושה להוכיח שהיא יכולה גם בלי לימודים פורמליים.
שבעה חודשים אחרי שנפטר הוציאה את הספר הראשון שלה, "נשואה למאפייה". באחד הראיונות שליוו את יציאת הספר, שאותו הקדישה לאביה, סיפרה איך ניסה לשכנע אותה שתלך ללמוד בישול ואפייה באופן מקצועי, שתעמיק את היסודות, אבל היא החליטה שלא.
למה בעצם? לא התחשק לך להבין את המדע של האפייה, את התהליכים? זה לא ארגז כלים שמגדיל את השליטה בתוצאה?
"או שאני שטחית ובאמת לא בא לי להיכנס לעומק, או שזה לא באמת מעניין אותי. אני שרופה על אפייה ביתית. גם כשאני הולכת למסעדות, גם כשאני בפריז, שכבות וקרמים לא עושים לי את זה. אם כבר קרם אז בפחזניות. אני משוגעת עליהן מאז שהייתי הולכת עם אבא למסעדה שהיתה בדולפינריום. על שולחן הקינוחים עמד מגדל פחזניות עם קרם וניל".
"כמיהה לאינטימיות"
קרן אומרת שהיא מבינה את המחיר בבחירה שלה, למשל באודישן שאליו הוזמנה, לבחון אפשרות להשתלב בצוות השופטים בריאליטי בפריים טיים. איך עברה את השלב הראשון, אבל בשני כבר לא מצאה את עצמה בתוך כל המינוחים המקצועיים.
"אני לא מנסה לשחק אותה, לא מעניין אותי לדעת לטמפרר שוקולד. לא מעניין אותי כמו שזה צריך לעניין את מי שעושה את זה. אם אלמד ואצליח זה ידליק אותי שהצלחתי לטמפרר, אבל בסוף האהבה שלי היא לדברים הנורא פשוטים - ואני נאמנה להם. זה מה שעושה לי את זה. אני רואה עוגה בחושה יוצאת מהתנור עם הסדק למעלה, ואני בעילפון. אני מפזרת אבקת סוכר מלמעלה וחושבת שראיתי כרגע את הדבר הכי יפה בעולם", היא אומרת, כשאני נותנת שיניים בעוגת דבש נפלאה מתובלת באיזון מאופק, נזהרת בכבודו של הסוכר. חסידיה, אגב, כולם מדברים בזכות היכולת שלה שלא להגזים עם המתוק.
אני מנסה לצרף את היפנים אל שולחן הדיונים. אלה שאחרי שנות מחקר של קונדיטוריה מערבית הפכו לגדולי המבצעים של עוגות בחושות, אבל גם הם לא יושיבו את קרן על ספסל הלימודים. "היפנים הם מדענים, זה לא העניין שלי. לי יש עניין מאוד פשוט - להוציא מהתנור עוגה ושיהיו ריח טוב ותחושה של בית", היא אומרת. ברגע שהיא קולטת שטעים לי, היא מוסיפה שמהפעם הראשונה שבה הביאה עוגה לאיזה יום הולדת התענגה על תשומת הלב שזכתה לה. הבינה שאוכל טעים הוא דרך לזכות באהבת אנשים.
"יש לי יד טובה, זה הכל", היא מחייכת כשאני מנסה לברר מה בכל זאת הופך אותה לאופה כל כך מדייקת, ואני חושבת שבסוף היא בחרה להלך בדרך האוכל של אמא יונה, שכל עשייתה מחזרת אחר אותם ריחות ראשונים שיצאו מהתנורים של בנות בולגריה, ולא אחרי המאפים המגונדרים שמסתתרים בספרי הבישול מהאוסף של אבא יואל. המתכונים הנוהרים אחר אנינות אירופית שעוד מחכים לה במחברות, שאותן שלחה לו אשתו השנייה אחרי שנפטר. מחברות בכתב יד צפוף שיום אחד, כשפחות יכאב, תצלול לתוכן.
"אני חושבת שמעבר לחיבה שלי למאפים, לעוגות, לעוגיות ולמתוקים", כותבת קרן בהקדמה לספר, "תמיד ריחפה הכמיהה שלי להיות חלק מהביתיות ומהאינטימיות שנוצרת סביב אוכל בכל בית. הייתי סקרנית לגבי בתים של אחרים, והעובדה שבחלקם אפו אותם מאפים באופן קבוע קסמה לי בטירוף. המאפים הם אלה שסיפרו לי את הסיפור של המשפחות האלו".
בקיבוצים ובמושבים אפייה היתה עניין שאצר בתוכו לו"ז קבוע. כל אחת ויום האפייה שלה, כל יום והעוגה שלו. קרן שלטה בלו"ז של כולן, ידעה בדיוק באיזה יום מכינים בוואריה, ובאיזה בית תקבל שקית עם לחמנייה מתוקה שרק יצאה מהתנור.
"פעם לא היו מסעדות", היא אומרת כשבפה שלי נמסה רולדת תמרים. "לא בתי קפה ולא קונדיטוריות. כשאת במושב את עוד יותר מנותקת, מתבססת רק על הקולינריה הפנימית, בין שהיא טובה ובין שלא. אפשר להגיד המון דברים על האוכל שלהם, אבל העוגות של האופות מהקיבוץ הן מסורת מוצקה, נהדרת".
יד טובה ותלתלים
לא רק יד טובה ירשה קרן מאמא יונה. גם תלתלים. אור יורד על חלון הבית כשאנחנו מגיעות לעניין השיער הפזור, שעליו היא מתעקשת גם כשהיא במטבח. עם או בלי מצלמה.
"בתור ילדה היתה לי צמה עד הטוסיק 24/7, אסור היה לדעת שיש לי תלתלים. בגיל 10 אבא שלי לקח אותי לספר כל הדרך מסיני לרמת אביב כדי שיעשו לי גלח. הוא היה אדם הורס, אבל לא סבל את זה שיש לי תלתלים".
באותו יום חזרה הביתה "עם תספורת של בן", אבל התלתלים התעקשו, ולה המשיכו לאסוף את השיער. "בגיל 13 נכנסתי למיטה עם שיער עד המותן והייתי חולה. שפעת של שבוע. כשקמתי הסתכלתי במראה של פיירו שאבא קנה לי, הייתי אחרי שבוע שלא הסתרקתי והיו לי תלתלים שעפתי עליהם. מאותו יום לא אספתי את השיער עוד".
לכבוד סיפורים המקופלים בבצק, לכבוד אישה שלמדה את עצמה בלי לפחד, לכבוד חסדים שמזדמנים גם במקומות שבהם נדמה שהכל מתפרק, לכבוד כוחן של משפחות, לכבוד אימהות ובנות האופות את דרכן זו לזו ולכבוד שנה חדשה, שתהיה מתוקה אפילו טיפה יותר, אני מביאה בפניכם מתכונים של קרן אגם, אופה עם ידיים יוצאות דופן.
עוגיות מגולגלות במילוי תמרים וחלבה
קרן מוסרת ש"אני מאוד קשורה ומחוברת לאח שלי, ואם יש משהו שמשמח אותי זה לראות אותו מחסל בלי סוף מאפים שלי. זה קורה בעיקר עם עוגת רוגלך וקינמון ועם עוגיות מגולגלות עם תמרים, שהן לגמרי החולשה שלו ואני אוהבת להכין לו. המתכון הזה הוא אחד המתכונים הוותיקים בבלוג. הוא מבוסס על מתכון של אהובתי קרין גורן, שהאהבה שלי למה שהיא עושה היא אחת הסיבות שאני במטבח, אופה כל היום. הכמות במתכון מתאימה ל־4-3 רולדות.
החומרים:
√ 5 כוסות (500 גרם) קמח רגיל
√ 1/2 (120 מ"ל) כוס שמן
√ 1/2 כוס (120 מ"ל) מיץ תפוזים
√ 1 ו־1/2 כפות אבקת סוכר
√ 1 שקית אבקת אפייה
√ 200 גרם חמאה רכה
למלית:
√ 1/2 קופסה ממרח תמרים
√ 1/2 קופסה ממרח חלבה
√ 150 גרם אגוזי מלך קצוצים
לקישוט:
√ אבקת סוכר
אופן ההכנה:
במעבד מזון מניחים את הקמח, אבקת האפייה, אבקת הסוכר והחמאה ומעבדים בכמה פולסים קצרים. מוסיפים את השמן ומיץ התפוזים ומעבדים עד שמתקבל בצק אחיד. אם הבצק מעט פירורי, ניתן להוסיף עוד נוזלים.
יוצרים כדור ומניחים במקרר ל־15 דקות. בינתיים מחממים את התנור ל־180 מעלות. מוציאים מהמקרר, מחלקים את הבצק ל־4 חלקים שווים ומרדדים כל חלק למלבן בגודל 30×20 ס"מ.
מורחים על חצי מלבן ממרח תמרים ועל החצי השני (לאורכו) ממרח חלבה, מפזרים אגוזים קצוצים ומגלגלים לרולדה. אפשר להמיר את ממרח החלבה בעוד ממרח תמרים, ולמעשה אפשר למלא את הרולדות בכל ממרח אחר שאתם אוהבים.
מניחים בתבנית תנור מרופדת בנייר אפייה, מסמנים על הרולדות חריצים ומכניסים לתנור
ל־35 דקות. מוציאים מהתנור, מצננים מעט, מפזרים מעל אבקת סוכר ופורסים את העוגיות.
עוגת דבש לחה
הכמות במתכון מתאימה לתבנית עגולה (עם או בלי חור) בקוטר 24, או ל־2 תבניות אינגליש קייק
החומרים:
√ 2 כוסות + 2 כפות (300 גרם) קמח לבן רגיל
√ 1 שקית אבקת אפייה
√ 1 כפית אבקת סודה לשתייה
√ 1/2 כפית מלח
√ 1 כוס (360 גרם) דבש או סילאן
√ 2 כפיות קינמון
√ 1 כוס (200 גרם) שמן קנולה
√ 2 ביצים בגודל L
√ 1 כוס (200 גרם) סוכר חום בהיר או סוכר לבן
√ 1 כוס (240 מ"ל) מים רותחים
√ 1/2 כוס (120 מ"ל) מי ברז
לעיטור:
√ אבקת סוכר
אופן ההכנה:
מחממים תנור ל־170 מעלות ומשמנים היטב תבנית אפייה. בקערה בינונית מערבבים מים רותחים עם דבש או סילאן ואבקת סודה לשתייה. אחרי שהדבש נמס, מוסיפים את מי הברז ומערבבים היטב.
בקערה נפרדת מערבבים את הקמח, אבקת האפייה, המלח והקינמון. אגב, את הקמח הלבן אפשר להמיר בקמח כוסמין לבן או בקמח 50% מלא, ואז העוגה תצא פחות לחה - אבל טעימה.
בקערה נוספת (אחרונה, נשבעת) טורפים בעזרת מטרפה את הביצים והסוכר לתערובת תפוחה ומעט בהירה. מוסיפים את השמן, ממשיכים לטרוף עוד קצת, מעבירים מחצית מכמות תערובת הקמח לתערובת הביצים ומערבבים היטב. מוזגים פנימה את תערובת המים, מערבבים שוב, ולבסוף מוסיפים את יתרת הקמח שנשאר. מערבבים היטב ומעבירים לתבנית אפייה. שימו לב שהבלילה נוזלית מאוד - זה בסדר.
בתנור שחומם אופים את הבלילה במשך 45-40 דקות, עד שקיסם הננעץ במרכז העוגה נחלץ ועליו פירורים לחים. חשוב לזכור - מצננים היטב לפני שמחלצים.
כמו כל עוגת דבש, העוגה רק משתבחת עם הימים ותהיה טעימה גם שלושה או ארבעה ימים אחרי, שבהם אפשר לשמור אותה במקרר או על השיש.
עוגיות דבש
הכמות במתכון מתאימה ל־25-22 עוגיות.
החומרים:
√ 1/2 כוס (100 גרם) שמן קנולה
√ 50 גרם חמאה רכה או מומסת (לגרסת פרווה אפשר להמיר את החמאה ב־1/4 כוס שמן נוספת)
√ 1 כוס (200 גרם) סוכר לבן או חום
√ 1/4 כוס (90 גרם) דבש
√ 1 כפית תמצית או מחית וניל
√ 1 ביצה בגודל L
√ 2 ו־1/4 כוסות (315 גרם) קמח לבן רגיל
√ 2 כפיות שטוחות (10 גרם) אבקת סודה לשתייה
√ 1/4 כפית מלח דק
√ 1/2 כפית קינמון
√ מעט אגוזים קצוצים מכל סוג (אם אוהבים)
אופן ההכנה:
מחממים תנור ל־170 מעלות ומרפדים תבנית בנייר אפייה. במיקסר מקציפים במהירות גבוהה את השמן, החמאה והסוכר למשך כמה דקות, עד שמתקבלת תערובת מעט תפוחה. מוסיפים את הדבש, הווניל והביצה וממשיכים להקציף. מוסיפים את החומרים היבשים - קמח, מלח, אבקת הסודה לשתייה והקינמון (והאגוזים, למי שרוצה) ומערבבים היטב עד לקבלת תערובת אחידה.
בעזרת כפית מניחים תלוליות בצק על גבי נייר האפייה (כפית גדושה בכל פעם). שומרים על מרווחים של 3-2 ס"מ בין עוגייה לעוגייה, כיוון שהעוגיות משתטחות בזמן האפייה. אופים 12-10 דקות, עד שהעוגיות שחומות. מצננים על גבי רשת צינון ושומרים בכלי אטום בטמפרטורת החדר למשך חמישה ימים.
חלת דבש חגיגית
הכמות במתכון מתאימה לחלה אחת גדולה בתבנית תנור.
החומרים:
√ 3 ו־1/2 כוסות (500 גרם) קמח לחם/לבן/חלה
√ 1 כף שמרים יבשים
√ 1 כפית (6 גרם) מלח דק
√ 1/4 כוס דבש
√ 1/4 כוס (50 גרם) סוכר לבן
√ 4 ביצים בגודל L
√ 200 גרם חמאה רכה
√ 1/4 כוס (60 מ"ל) חלב מעט חמים
לציפוי:
√ 1 ביצה טרופה
√ מעט גבישי סוכר (אם אוהבים)
√ מעט שומשום (אם אוהבים)
אופן ההכנה:
לקערת מיקסר מכניסים את הקמח, המלח, השמרים, הסוכר והביצים. מפעילים את המיקסר ובמהירות איטית מוסיפים את החמאה ואת הדבש. מוסיפים את החלב בזרם איטי ולשים 12-10 דקות, עד שמתקבל בצק חלק. הוא אמור להיות מעט דביק, אל תיבהלו. הוא מסתדר במקרר בלילה.
אחרי הלילה מעבירים את הבצק לקערה מעט משומנת ומגלגלים אותו בשומן. מכסים את הקערה בניילון נצמד ובמגבת ומניחים להתפחה ראשונה של שעה וחצי בטמפרטורת החדר.
מחלקים את הבצק לשני חלקים שווים ומרדדים כל חלק לרצועה ארוכה מאוד. רצוי שהרצועה תהיה עבה ושמנמנה במרכז ודקיקה יותר ככל שמגיעים לקצוות שלה. מניחים את הרצועות אחת על השנייה בצורת x ומלפפים אותן לבורג ארוך. את הבורג מגלגלים פנימה לחלת פרח עגולה, מעבירים את החלה לתבנית מרופדת בנייר אפייה ומכסים במגבת להתפחה חוזרת של כ־45 דקות עד שעה - עד שהחלה תפוחה.
מחממים תנור ל־170 מעלות. מברישים את החלה בביצה הטרופה ומפזרים סוכר גבישי או שומשום, אופים במשך 40-35 דקות עד שהחלה שחומה למראה. מצננים ועוטפים היטב עד שמגישים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו