דוד בן־גוריון שאף לראות את הנגב פורח, אבל ספק אם אפילו הוא פנטז שיגיע יום שבו ישתלטו על המדבר הדרומי מונחים כמו "טרואר", "עפיצות", "בוקה" ו"טעם זני". האזור הנרחב, שתופס כ־60% משטח מדינת ישראל, מתנער בשני העשורים האחרונים מדימויו היבשושי והצחיח, ומחליף את בעיית הטמפרטורות הגבוהות והיעדר המשקעים בדילמות לייף־סטייל מסוג אחר לגמרי: איזה יין ללגום משלל הכרמים שגדלים כאן.
קראתם נכון. בניגוד לכל הסיכויים הפך דווקא הנגב לשטח מצטיין בגידול כרמים. מומחי יין ואגרונומים בעלי שם כבר מכתירים אותו כאחד מאזורי היין המבטיחים והנחשקים במדינה, וחובבי יין מרחבי העולם סקרנים לדעת מה הוא יביא בקרוב לדקנטר שעל שולחנם.
כרמים ניטעו בנגב כבר לפני כ־3,000 שנה, וכן בתקופה הרומית והביזנטית. וגם כיום, ממש כמו אז, מתמודדים מגדלי הגפן באזור עם אתגרי המדבר: החום השורר במהלך היום, אדמת הלס העשירה במלח אך ענייה בחומרים מזינים, והקרינה המוחזרת בחוזקה מהקרקע הבהירה. מנגד, יש כאן גם יתרונות: האוויר היבש, פערי הטמפרטורות החדים בין יום ללילה, והקור שמספק הלילה המדברי - כל אלה נחשבים טובים לענבי יין, ולטענת המומחים הם אלה שמעניקים את טביעת האצבע הייחודית לתוצרת המקומית.
עד עתה, רק שמות של יקבים וכרמים מעטים מהאזור נחשבו מוכרים בציבור הרחב, ובהם יקב מדבר הוותיק, יקב ננה, יקב גלאי ומיזם "כרם ירוחם" המתוקשר של משפחת פינטו, אבל כעת פועלים בנגב לא פחות מ־28 יקבים, נטועים 20 כרמים, ונראה שתעשיית היין המדברית עומדת ללהוט עוד יותר - בזכות עוד ועוד משוגעים לדבר החולמים אחר היין.
קחו לדוגמה את יקב "רמת נגב", שבבעלות אלון צדוק (69) ממושב קדש ברנע (ניצני סיני). יקב שהיה מחלוצי תעשיית היין בנגב, והיום מייצר כ־350 אלף בקבוקים לכל שנת בציר.
ב־1977 התיישבו צדוק ואשתו נירה בקדש ברנע המקראית שבחצי האי סיני. עם פינוי המקום, במסגרת הסכם השלום עם מצרים, עקרו לניצנה, ושם פעל צדוק כאיש ציבור בפיתוח יישובים במועצת רמת נגב, ובהם קדש ברנע, כמהין ובאר מילכה. ב־1995 החליט לעשות הסבה ונטע את הכרם הראשון שלו על גבול מצרים. את יקב רמת הנגב הקים בשנת 2000.
כמו כל חלוץ, באת עם רעיון קצת משוגע - לטעת כרם גפנים דווקא בחולות המדבר.
"תמיד הייתי חובב יין. בילדותי, במושב גאולים שבשרון, אבא שלי היה מכין יין בבית. זה נכון שכמעט לא ניטעו גפנים בנגב לפני הקמת הכרם שלי, אבל כשאתה חי בנגב, מכיר את מזג האוויר וחוקר מה צריכה הגפן - אתה מגלה שהאזור מתאים".
לא ניסו להניא אותך, להזהיר שאין תוחלת ושההשקעה שלך עלולה לרדת לטמיון?
"התייעצתי עם אגרונומים, שאלתי, אבל יועצים מטבעם אינם חד־משמעיים. אני בא ממשפחה של חקלאים והאמנתי בזה. באותו זמן התחילו קצת נטיעות גפנים גם בשדה בוקר, אבל לי היה ברור שאני לא נוטע את הכרמים שלי כתחביב, אלא כדי לייצר יין בעצמי, בהיקף משמעותי ובהפצה רחבה - כמו כל יקב מסחרי אחר בארץ. לא יקב שיתחבא בפינה וימכור רק למבקרים שמגיעים אליו".
תחילה נטע את הזנים הקלאסיים - קברנה, מרלו, שיראז ופטי ורדו - ושילב כמות מועטה מכמה זנים פחות פופולריים, כדי לבחון את מידת קליטתם בטרואר (השם המקצועי למכלול תנאי קרקע וסביבה לגידול חקלאי) המקומי. "נטיעת הגפנים הראשונה היתה על 10 דונמים בלבד. אחרי שש שנים כבר היו לנו 50 דונמים נטועים, וכיום אנחנו מטפחים כ־160 דונמים של כרמים. כמו כן אנחנו קולטים ענבים מכרמים אחרים בנגב, מאזור מצפה רמון ושדה בוקר, סדר גודל של עוד כ־200 דונמים".
בשנים שחלפו בין הנטיעה לבין הבציר הראשון למד צדוק הכנת יין ("עברתי קורס טעימות והערכת יין אצל יאיר היידו. אשתי קנתה לי כמתנה ליום הולדת 40"). בהמשך למד שנתיים ייצור יין ביקב שורק, השתלם בכימיית יין למתקדמים במכון התקנים והתמקצע שנה נוספת בפקולטה לחקלאות ברחובות.
אלון צדוק, יקב רמת נגב: "לפני שנטעתי את הגפנים התייעצתי עם אגרונומים. אני בא ממשפחה של חקלאים, והאמנתי בזה. בגלל המרחק ממרכז הארץ אנחנו קונים כפול מכל דבר, כך שאם משהו יתקלקל חלילה תוך כדי בציר - יהיה לנו גיבוי"
בשלב הראשון הכין את היין בעצמו, עד שב־2009 הצטרף אליו בנו הבכור יוגב, והיקב הפך אט־אט לעסק משפחתי. "יוגב למד מדעי הגפן והיין בפירנצה, איטליה, וכשחזר לארץ נתתי לו את מפתחות היקב. מאז הוא היינן. בני השני, גלעד, אמון על תחום השיווק והמכירות. מאז שהבנים נכנסו לעסק אני אחראי לדברים הקשים - לשתות יין ולארח אנשים. נירה אשתי מנהלת את כל האופרציה ומתזזת את כולנו כמו שצריך".
אומרים שהכנת יין היא השלב הקל יותר, ושהקושי הממשי הוא למכור אותו.
"היום גם לעשות יין זה לא כל כך קל - ובטח שלא זול. אתה צריך לצידך איש מקצוע אמיתי שמבין, וגם ציוד רציני ואיכותי. אצלנו, בגלל המרחק ממרכז הארץ, אנחנו קונים כפול מכל דבר, כך שאם משהו יתקלקל חלילה תוך כדי בציר - יהיה לנו גיבוי מיידי. למכור זה אכן מורכב, וגלעד מתרוצץ בכל פינה בארץ לשווק את היין שלנו. אנחנו גם מייצאים לא מעט לחו"ל. אני רוצה להביא את בשורת היין של הנגב לכולם".
מה יהיה עתיד הנגב בעוד 20 שנה, נניח?
"אני משוכנע שזה רק עניין של זמן עד שיינטעו פה עוד הרבה כרמים, ומחכה שמישהו יבוא ויקים באמת יקב מסחרי משמעותי. זה יגביר את המודעות לפוטנציאל היין שיש פה, ואולי אחריו יבואו עוד".
ניסויים עם אוניברסיטה
מי שידרימו עוד יותר על כביש 40, קצת אחרי בה"ד 1, יפגשו בעונה זו של השנה מחזה מרהיב. באמצע הצהוב המדברי פורץ מרבד אינסטגרמי, ירקרק, רענן ועצום ממדים של כרמי יין. מדובר במאות דונמים שמטופחים בחלקם הגדול בידי האגודה החקלאית השיתופית "כרם רמון". לאופרציה אחראי הכורם נריה זיו (37) ממצפה רמון.
"ב־2010 נטענו את הדונמים הראשונים במצפה רמון, וכיום, ברוך השם, יש לנו כבר 450 דונמים של כרם מניב, עם תוכניות לנטיעה קרובה של עוד 150 דונם", מסביר זיו. "אנחנו מגדלים גוורצטרמינר, קברנה, מרלו, שרדונה, מלבק, שיראז, שנין בלאן, פטי ורדו, ועוד".
לפני שנכנס לתחום היין למד זיו בישיבה הציונית הגבוהה "מדברה כעדן" שבמצפה רמון, ובסיום שירותו הצבאי כלוחם בחטיבת כפיר, צורף לצוות ההקמה של הכרמים. "בהתחלה ליווה אותנו ערן רז, שנטע פה כשנתיים לפנינו והקים את יקב ננה, ואנחנו מתייעצים באופן שוטף גם עם מומחה הכרמים ד"ר ערן הרכבי. כדי להבין יותר, התמחיתי בלימודי גידול גפן במסגרת קורסים של משרד החקלאות, אבל הכי הרבה לומדים מהעבודה עצמה, בשטח".
מה אפשר ללמוד למשל?
"מדובר באזור חדש יחסית לנטיעות מהסוג הזה, ולכן אנחנו לומדים אותו כל הזמן לעומק, עורכים הרבה ניסויים בכרמים. הקדשנו חלקה של ארבעה דונמים למחקר ונטענו בה כ־30 זני ענבים שונים, ומאז 2015 אנחנו מכינים יין ניסיוני מענבי החלקה הזאת, בשיתוף היקב המחקרי של אוניברסיטת אריאל. זה מאפשר לנו לדעת אילו זנים מתפתחים פה טוב יותר, להתאים משטרי השקיה ודישון לכל זן ולהבין מי מניב יין איכותי יותר ואילו זנים עדיף להשאיר לאזורים אחרים בארץ".
הכורם נריה זיו, מצפה רמון: "אנחנו לומדים את האזור לעומק, עורכים הרבה ניסויים בכרמים. זה מאפשר לנו לדעת אילו זנים מתפתחים פה טוב יותר, להתאים משטרי השקיה ודישון לכל זן ולהבין מי מניב יין איכותי יותר ואילו זנים עדיף להשאיר לאחרים"
באגודה החקלאית השיתופית "כרם רמון" שותפות 14 משפחות צעירות, שלפני עשור וחצי החליטו להפריח את הנגב. הרוח החיה מאחורי הקמת האגודה ומנהלה עד היום הוא שמואל קוקה (48) ממצפה רמון, שנחשב לאיש עשייה צנוע ומוערך.
"ב־2007 נכנסתי לנהל במצפה רמון את ישיבת 'מדברה כעדן', שבה התחנכתי בעצמי", מסביר קוקה. "מגמת הישיבה מאז הקמתה היתה לדחוף את בוגריה להשתתף במשימות לאומיות, ובהן הקמת גרעינים תורניים שיחזקו את החיבור לארץ ישראל ולעם ישראל בפריפריה. משום מה, לגבי מצפה רמון לא היתה שום תוכנית, כי אם נדבר גלויות, היישוב הזה לא זכה מעולם לאמון גדול מצד יזמים ובעלי עניין פוטנציאליים.
"ערכנו מפגשים בין המשפחות וסיכמנו שזו תהיה זכות ליישב את הנגב במקום שמכיל את הגיוון בעם. נוצרה חבורה, ואשתי ואני אף מכרנו דירה קטנה שהיתה לנו בירושלים ורכשנו קרקע לבנייה במצפה רמון. מסביב התייחסו אלינו כאל משוגעים. עד מהרה הקמנו ועדות תרבות, חינוך ותעסוקה, כשבדיוק באותו זמן יצא קול קורא ממשרד החקלאות להקים באזור ענפים חקלאיים.
"איש מאיתנו לא היה חקלאי במקצועו, אבל הסכמנו שמדובר במהלך שיחבר אותנו למקום, לאדמה, ויאפשר גם תעסוקה ופרנסה מכובדת. פנינו לליווי מקצועי, והתחלנו בתהליך מול משרד החקלאות ורשות מקרקעי ישראל (רמ"י)".
הקמת כרם היא לא עסק זול. מאיפה הצלחתם להשיג את המימון הראשוני? בסך הכל הייתם כמה משפחות צעירות ואידיאליסטיות.
"באמת לא הבנו לקראת מה אנחנו הולכים, היינו נאיביים. חשבנו שכל אחד מאיתנו ישים 20 אלף שקלים, נפנה לקרנות סיוע, ניקח אולי קצת הלוואות ונסתדר. לא היה לנו מושג שהקמת כרם בשטח של 600 דונם דורשת השקעה של 10 מיליון שקלים. בפועל, הבנקים סירבו לממן נטיעות, אבל משמיים דאגו לנו. בחגיגת בר־המצווה של בנו של גיסי, הרב אהוד ברזילי ז"ל, אחד האורחים היה איש עסקים. הוא שמע על היוזמה שלנו והחליט להתחבר אלינו".
"חששנו לאבד הכל"
איש העסקים המושיע הוא לא אחר מאשר חיים דנון (77) משדה ורבורג, מבעלי יבואנית הרכב UMI ויו"ר חברת הציוד המכני קומסקו. דנון זכור גם כאחד מגיבורי קרב הבלימה מול הסורים ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, כשפיקד על גדוד 57 בחטיבה 679 בשריון. בספר "תיאום כוונות", של הרב חיים סבתו, נכתב עליו:
"דנון נשאר רק עם עוד כלי אחד. איזה אומץ למפקד הזה. ואיזה כוח. אותה שעה חשבתי לי, מי בכלל יידע פעם על האנשים האלה ועל מה שעשו". במילואים שירת עד 1995 כסגן מפקד החטיבה, ובמקביל שימש בהתנדבות יו"ר העמותה שלה ויו"ר עמותת ידידי ביה"ח קפלן ברחובות.
קוקה: "הסברתי לחיים על התוכנית שלנו, והוא אמר לי בפשטות: 'יאללה, אני איתכם. אני אוהב את הנגב, בא לי לעשות משהו למען הנשמה, ואשמח להשתתף'. הנחתי שהוא יתרום לנו סכום כסף, אבל להפתעתי הוא הבהיר מייד שהוא לא מעוניין להיות פילנתרופ, אלא שותף מלא - 'כמו שהקרקע רשומה על שמכם, כך היא תהיה רשומה גם על שמי'. כצעיר אידיאליסט עבר לי בראש סרט שטייקון נדל"ן רוצה לעשות עלינו סיבוב, אז אמרתי לו 'לא, תודה' - ונפרדנו כידידים".
גם בהתנהלות הראשונית מול רמ"י התגלו מכשולים בדרכם של חברי האגודה. "הזמנו שתילי גפנים תוך תשלום מראש, אבל ברמ"י התמהמהו באישור ההסכם מולם, בנימוק של מחסור במים במדינה. אמרו לנו, 'אם ניתן לכם קרקע חקלאית, נהיה מחויבים להקצות לכם גם מכסת מים'. בינתיים הגיע חודש מארס, ממש לפני מועד הנטיעות, וכלום לא התקדם.
"מרוב לחץ נכנסנו למנהלת המחוז ברמ"י, אפילו קצת התפרצנו, ואמרנו לה: 'הזמנו 22 אלף שתילים, השקענו מאות אלפי שקלים, ואם לא נקבל את הקרקע עכשיו - הכל ילך לאיבוד'. נראה שהצלחנו לדבר לליבה, כי בתוך שבועיים הודיעו לנו שהחוזה מוכן לחתימה, ושאנחנו צריכים רק לשלם את האגרה".
אבל עדיין לא הכל זרם חלק. "רצתי כולי מלא אושר לבנק, אבל הפקיד שם אמר לי: 'אין לכם מספיק כסף בחשבון לשלם הכל'. התברר שרמ"י, כחלק מהנוהל שלהם, דרשו תשלום מראש לשלוש שנים על כל 600 הדונמים, מאות אלפי שקלים, שלא היו בחשבון האגודה. זה כבר שבר אותנו לגמרי. בצר לי הרמתי שוב טלפון לחיים דנון, ובתוך שבוע וחצי הוא העביר לנו את הסכום. ככה התחלנו".
דנון מאשר את הדברים בחיוך. "נראה לי שבלי המימון שנתתי להם, הכרם לא היה מצליח לקום. במקורי אני תל־אביבי, לא אדם דתי, אבל הציונות של החבר'ה האלה נפלאה בעיניי. הם ממש מוציאים לפועל את חזון הנגב של מקימי המדינה, והשותפות שלי איתם נהדרת".
אתה מגיע מעולם הרכב. איך יין משתלב בזה?
"אין קשר בין הדברים. היין זה תחביב וציונות. כל הרווחים שלי מהפרויקט חוזרים לקהילה. זה סיפוק גדול להיות שותף בפרויקטים כאלה. לראות את הנגב פורח, גם מכרמים וגם מעשייה חברתית, נותן סיפוק גדול לנשמה".
אתם לא מתפרנסים מהכרמים? כל הרווחים נתרמים בחזרה לקהילה?
קוקה: "קבענו לעצמנו כבר מההתחלה ש־50% מהרווחים יופנו כתרומה חברתית לפרויקטים במצפה רמון. רק עכשיו, 13 שנה אחרי שהקמנו את האגודה, זו תהיה השנה הראשונה שהחברים יראו רווח ראשוני קטן. עד עכשיו החזרנו חלק ניכר מההלוואות שלקחנו והעברנו כמיליון וחצי שקלים לפרויקטים חברתיים במצפה רמון - קידום תלמידי תיכון עם קשיים מיוחדים, סיוע בהקמת מרכז להשאלת ציוד רפואי, הקמת בית כנסת קהילתי חדש, מלגות לסטודנטים שמתגוררים במצפה, ועוד".
את הענבים שמניב הכרם שלכם אתם מוכרים ליקבים מפורסמים מכל הארץ, ובהם תבור, טפרברג, ברקן, רמת נגב ומדבר. לא מדגדג לכם לייצר בעצמכם יין מהתוצרת?
דנון: "רוב הענבים אכן ימשיכו להימכר ליקבים, שאיתם יש לנו הסכמים ארוכי טווח, אבל במקביל אני בונה כעת יקב חדש במצפה רמון, נקרא לו 'יקב רמון', שימוקם לפני תחנת הדלק בצומת הרוחות. היקב יכלול גם מרכז מבקרים לטעימות, חדרי ישיבות ופרגולה חיצונית לישיבה נוחה. כושר הייצור שלנו יהיה לפחות 100 אלף בקבוקים לשנה. השלד כבר כמעט גמור, ואני מקווה שבתוך שנה נעמוד על הרגליים".
אתה מאמין באיכות היין שמופק מאדמות הנגב?
"אני לא מומחה יין גדול, אבל כשאני נוסע בעולם אני טועם יינות מקומיים. אני אומר לך שהיין שאנחנו עושים בנגב הוא ברמה גבוהה מאוד. אין לנו מה להתבייש באיכות שלו. להפך, יש כאן אמירה גם ציונית וגם ייננית ייחודית מאוד".
מקום לזנים אדומים
דנון שכר את שירותיו של יפתח לוסטיג (42), יינן מחונן ותזזיתי מחיפה, שאת השכלתו המקצועית רכש במחוז פיאמונטה שבאיטליה, שבו למד ועבד ביקבים מובילים (למשל, Giacomo Fenocchio). מאז ששב לארץ הוא יועץ ומלווה יקבים בתחום המקצועי והשיווקי, וכיום הוא מוביל את התחום היינני־מקצועי בהקמת יקב רמון.
"חיים הוא איש החזון, אני איש המקצוע", מבהיר לוסטיג. "אני מאמין במיקום הזה - יש בו יתרונות וייחודיות טרואריים שאין בשום מקום אחר בארץ. בעבר ההבנה היתה שהנגב מתאים יותר לזנים לבנים, אבל לטעמי יש מקום גם לזנים אדומים. צריך רק לבחור אילו מהם יתאימו במיוחד לפה".
אגב, המילה חזון מתאימה כאן בהחלט. זה חלום עם לא מעט "שיגעון".
"החקלאות הישראלית אוהבת ללכת נגד הטבע - ולפעמים זה גם מצליח, למשל בגידול פלפלים או כותנה במקומות צחיחים, אבל השאלה היא באיזה מחיר והאם זה נכון. האדמה במצפה רמון מאוד צחיחה ודלילה, לא מחזיקה יותר מדי פעילות אורגנית, אבל מצד שני יש כאן הבדלי טמפרטורות גדולים של 20-15 מעלות בין יום ללילה - שזה דבר נהדר לענבים".
קשה להתווכח עם העובדה שחם פה מאוד.
"עד כמה שזה יישמע מפתיע, לא חם פה יותר מאשר ברמת הגולן. אנחנו נמצאים 800 מטרים מעל פני הים, כמו מרכז הרמה וצפונה, ומכתש רמון כאן עובד כמו משאבה - האוויר החם עולה והקר יורד, מה שיוצר אפקט אידיאלי שמקרר את הענבים שגדלים על הגפנים. גם אין כאן כמעט מחלות בגפן ואין ריקבונות. הווירוס ליפרול, שפגע בכרמים רבים בארץ, כמעט לא קיים במדבר".
מצד שני, המדבר מזמן גם לא מעט אתגרים.
"כן. למשל, בגלל הקרקע החולית יש קרינה גבוהה מאוד, גם הקרינה שמגיעה ישירות מהשמש וגם זו שחוזרת מהאדמה, ואנחנו עושים הרבה ניסויים כדי להתמודד עם זה. ויש כמובן את עניין המחסור במים, אבל זה שולי. בארץ כולם משקים את הכרמים שלהם".
יש עוד דוגמאות ברחבי העולם לגידול ענבי יין במדבר?
"ליד העיר וואלה־וואלה, שבגבול מדינות וושינגטון ואורגון בארה"ב, יש אזור של כרמים, וגם שם יש מדבר גבוה. זה האזור השלישי הכי נטוע כיום בארה"ב, אזור יין ענק ומקסים - ומצפה רמון דומה לזה. עבדתי שם, ויש הרבה מאפיינים דומים בין האזורים. מבחינה טופוגרפית ישראל היא 'מיני העולם' - יש אצלנו דוגמה לכל אתר גיאוגרפי וטופוגרפי, והנה כעת יש לנו גם את המדבר".
ממה שהספקת ללמוד, יש זנים שמתאימים יותר לגידול בנגב?
"אני לא מכיר את הנגב כולו, רק את אזור מצפה רמון. כבר כיום הענבים הלבנים של מצפה נחשבים מאוד, וממש רואים 'בום' היסטרי בביקוש להם - מיקבים גדולים ועד יקבי בוטיק. אבל לטעמי, האזור הזה עדיין לא מקבל את הכבוד הראוי לו, למרות שהוא לא נופל מרמת הגולן, מהגליל העליון או מהרי ירושלים.
"מבחינת זנים אדומים, אנחנו עדיין לומדים אילו מתאימים למדבר. צריך להבין שעונת הבציר פה קצרה מאוד, מתחילה בסוף יולי ומסתיימת בתחילת ספטמבר, וצריך לעשות בחירות סגנוניות משמעותיות".
מה למשל?
"האם לשקף את הטרואר או את זן הענבים, או עד כמה אתה רוצה להתערב בתהליך וכו'. מבחינתי, יקב רמון הולך להיות תצוגת התכלית של הטרואר הייחודי של מצפה רמון.
"אם נשווה למושגים מעולם המוזיקה, הכרם הוא השיר, זן הענבים הוא הסולן, והיינן הוא המפיק המוזיקלי. אני רוצה להכיר את השיר של מצפה רמון בצורה הכי נכונה, ואגיע לזה אם אצליח לפצח מי הסולן הכי מתאים לשם. לכן אני לומד את הטרואר המקומי, כדי לשים אותו בקדמת הבמה".
יש "סולנים" שלא היית לוקח לשיר בנגב?
"בוודאי. קודם כל, אנחנו צריכים להשתחרר ממלתעות הקברנה סוביניון, שהוא אמנם מאוד מבוקש בכל העולם, אבל לא משקף טרואר. הוא זן ענבים שלא משנה איפה תיטע אותו - הוא יישאר אותו קברנה מוחצן. לעומת זאת, פינו נואר, ריזלינג, שרדונה ואפילו מרלו מאוד רגישים למקום שבו הם גדלים, וזה משתקף בטעמים ובאיכות של הענבים.
"אנחנו צריכים למצוא את הסולן של האזור. מדברים היום הרבה על ה'יד' של היינן, על הסגנון שלו, אבל זה משני, ובכל מקרה חייב לבוא יחד עם הטרואר. אנחנו עובדים קודם כל בכרם, ואם עשינו עבודה טובה שם, העבודה ביקב תהיה קלה מאוד".
יפתח לוסטיג, יינן: "האדמה במצפה רמון לא מחזיקה יותר מדי פעילות אורגנית, אבל יש כאן הבדלי טמפרטורות גדולים של 20-15 מעלות בין יום ללילה, שזה נהדר לענבים, והמכתש עובד כמו משאבה - האוויר החם עולה והקר יורד, מה שיוצר אפקט מקרר"
אתה מתגורר רחוק מאוד ממצפה רמון. מה משך אותך להגיע לשם?
"חיים דנון, שהוא איש חזון אמיתי שרץ קדימה עד שלפעמים קשה להדביק אותו. יש לי גם סגירת מעגל אישית־משפחתית איתו: אבא שלי היה חייל של חיים במלחמת יום הכיפורים, והיום אני 'חייל' שלו במצפה רמון".
האיטלקים התלהבו
רוח גבית חזקה למיתוג הנגב כאזור תיירות יין מוביל מגיעה בשנים האחרונות מ"מיראז' ישראל" - קרן פילנתרופית משפחתית שהקים דיוויד מיראז', יהודי אמריקני ממוצא איראני המתגורר בדנוור, קולורדו. הקרן פועלת בישראל מ־1998 ועוסקת במגוון תחומים חברתיים וכלכליים, ובהם גם פיתוח הנגב. ניהולה הופקד לפני ארבע שנים בידי ניקול סטרו (42), תושבת רעננה שעלתה לארץ לפני 13 שנים מקולומביה, שבה עסקה בפיתוח כלכלי אזורי ובתיירות.
"בקרן מיראז' זיהינו את גידול כרמי ענבי היין בנגב כיתרון תחרותי", מסבירה סטרו. "זה אחד המדבריות היחידים בעולם שמגדלים בהם כרמים. לפני כשנתיים פתחנו במהלך לפיתוח תיירות חקלאית בנגב. מיפינו כרמים ויקבים והקמנו את 'מועדון יקבי הנגב', שמספק ליווי אישי עסקי, הכשרות מקצועיות לחקלאים ומפגשים לשיתופי פעולה בין היקבים.
"במקביל, הקמנו אתר אינטרנט שמרכז את המידע על כל יקב, ואנחנו פועלים מול הרשויות האזוריות והמקומיות, כדי שיבינו איזה אוצר יש אצלן בשטח. אנחנו גם מעודדים השתתפות של יקבים באירועי יין, בפסטיבלים קולינריים ובפסטיבליים חקלאיים. ב'סומליה 2023', תערוכת היין המקצועית הגדולה של ישראל, שנערכה לפני חצי שנה, הצגנו את כל יקבי הנגב בדוכן משותף אחד. מבחינתנו זאת היתה אמירה חדשה ורעננה, שלפיה הנגב הישראלי הוא אזור יין לגיטימי.
"יש פה קטע נהדר: לבוא למדבר, ובאמצע הצהוב והחול לגלות משטחים עצומים של כרמים ירוקים. זה מרהיב ומפעים. התמונות שמצלמים פה מאוד אינסטגרמיות. במרחק של שעת נסיעה מתל אביב אתה נמצא במקום אחר לגמרי, אזור תנ"כי בתולי מדהים, שמייצר יין סופר־איכותי".
מי רשאי להצטרף למועדון יקבי הנגב?
"אנחנו מדברים באופן כללי על תא השטח שמקריית גת ועד אילת, אבל מבחינה מקצועית טרוארית אנחנו עובדים עכשיו עם מומחים על הגדרות מיקרו־אזוריות, כלומר חלוקה לתתי־אזורים, שלכל אחד מאפיינים משלו. זה ייקח זמן, אבל אנחנו מקווים בסוף להגיע להגדרות אפלסיוניות (קניין רוחני גיאוגרפי, ר"פ) בדומה למה שקיים במטה יהודה. בינתיים אנחנו גמישים, ויקבים וכורמים מכל המרחב מוזמנים להצטרף למועדון. רשומים אצלנו 37 חברים, שהם כמעט 90% מכל מי שמגדל או מייצר יין באזור. אגב, החברות במועדון היא וולונטרית".
אתם פועלים גם מול שוקי יצוא ליין מהנגב?
"לפני שנה הוצאנו משלחת של המועדון לצפון איטליה, אזור ברולו וברברסקו, ללמוד איך פועל 'אזור יין'. זה היה ממש גיים צ'יינג'ר. אנשים פתאום הבינו איזה כוח יש לאזור יין כשהוא מוגדר ומתפקד ככזה. זה גם יצר חיבור נהדר בין החברים במועדון, שהבינו פתאום איך צריכה להיראות תיירות יין, איך מספרים למבקרים את סיפור המקום תוך כדי עריכת טעימות יין וכדומה. בשלב מסוים בסיור היה נדמה שהיוצרות התחלפו - המארחים האיטלקים כל כך התלהבו מקונספט היין במדבר, שהם רצו לשמוע מאיתנו יותר ממה שרצינו אנחנו לשמוע מהם".
היקבים כאן משתפים פעולה ביניהם? אין חשדנות הדדית ותחרותיות?
"מדובר בתהליך. ככל שהזמן עובר והמועדון גדל, כך גם שיתופי הפעולה גדלים, ואנשים רואים שעבודה משותפת עושה להם רק טוב - רכישה משותפת של ציוד, שיווק כמסלול תיירות משותף של 'דרך היין של המדבר', המלצות הדדיות ופרגון בין יקבים שכנים. בשורה התחתונה כולם רק מרוויחים מזה".
מה החזון שלכם הלאה?
"אנחנו מאמינים ביין כשער לכל התיירות בנגב. להערכתנו קיים פוטנציאל להביא את הנגב מנתון של 250 אלף מבקרים בשנה לכמיליון, אבל נצטרך עוד שותפים לפעולה - למשל, מצד ענף המלונאות והמשרדים הממשלתיים והרשויות. החסמים הביורוקרטיים והרגולטוריים הם החלק המרכזי בקשיי ההקמה של עסקים חדשים בנגב.
"אנחנו מקווים שנמצא אוזן קשבת בממשלה הנוכחית, כך שתאשר לפחות חלק מהיוזמות שלנו. אחרי הכל, אנחנו וכל היקבים והכורמים שאיתנו פועלים לקדם את ארץ ישראל ואת מדינת ישראל".
נו, ואיך העפיצות? טעמנו שלושה יינות שמקורם בנגב
רמון פטי ורדו 2021 - יקב רמת נגב
100% פטי ורדו מכרם הרוחות, הנטוע בגובה כ־800 מטר, למרגלות מצפה רמון. בציר ידני. התבגר 16 חודשים בחביות עץ אלון צרפתי חדש. צבע בורדו כהה, עמוק ואטום, כמעט שחור. אף שופע פרי שחור בשל, שוקולד מריר ווניל. גוף מלא וקטיפתי, קו פירותי משגע שממשיך אל חלל הפה. חומציות תומכת שמקלילה את היין, ונגיעה של השפעה איטלקית. מרשים בכל קנה מידה (129 שקלים)
ויוניה רזרב 2021 - יקבי בנימינה
כרם שומריה, שממנו הגיעו הענבים ליין הזה, נטוע בצפון הנגב על קרקע שרובה לס, חרסית וחול. הלילות הקרירים מאפשרים לענבים להתפתח ולהבשיל בצורה אופטימלית. שימוש מושכל בחביות - חצי מהיין התבגר בחביות 300 ליטר, רבע מהן חדשות, רבע אמריקניות והיתר צרפתיות. זהו יין בעל אופי מרענן וקיצי. באף ניחוחות אגס, פומלית ומנדרינה. בטעימה היין פריך ומינרלי, פירותי ובעל חומציות טובה. יין מקסים - וגם המחיר (65 שקלים)
שרדונה 2022 - יקב ננה
היין הותקן על בסיס ענבי שרדונה, הגדלים בכרם ננה שבמצפה רמון. מחציתו תססה בנירוסטה ומחציתו בחביות אלון. בעל גוון זהוב, ארומה רעננה של פרי לבן (אפרסק, תפוח) עם טעמים הדריים, מינרליות אלגנטית, עץ תומך ברקע, גוף חמאתי בינוני־מלא וחמיצות מאזנת. נגמר לנו מהר מדי (120 שקלים)
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו