מתי בפעם האחרונה התרגשת מאוד?
"אני כל הזמן מתרגש מאוד, זו בעיה. אני מתרגש מדברים שקשורים במשפחה שלי, וב'מאסטר שף' אני מתרגש המון מאנשים שמצליחים 'לקפוץ'. באים לשם אנשים לעשות תיקון בחיים שלהם, או שכל החיים הם עשו עבור אחרים או שלא מימשו את עצמם, ו'מאסטר שף' הוא הבמה שלהם. הם באים כאנדרדוג בתחושה שלהם, וזה מרגש לראות שהם עולים למקום שהם לא מאמינים שיגיעו אליו. יש משהו במבט שלהם, בהכרה שלהם ובאיפוק שלהם, כמו שאדם מתאפק לא לבכות. זה מאוד חזק, וזה מרגש אותי. אלו רגעים שבשבילם שווה לי לקום ולעשות עוד עונה.
"אני שם מהיום הראשון. כשמתחילה עונה לא תמיד יש לי כוח, אבל כשנדלקות המצלמות אני רואה אנשים שרוצים להצליח, והפידבקים שלנו יכולים לשנות להם את החיים. יש סכנה בלהיות שופט, בטח לאורך כל כך הרבה זמן, ואני שואל את עצמי - אולי זה מספיק? כשאתה שופט מישהו אתה חייב לומר לעצמך 'זה לא קשור אלי, זה קשור רק לבן אדם'. אסור שהאגו של השופט יתעסק ב'איך יצאתי על המסך, וכמה שמעו אותי ומה אמרתי'. אני לא חושב איך אני מאכיל את הדמות של עצמי בעיני הקהל - ולכל אחד מהשופטים יש קהל משלו - אבל הדמות שלי היא אני. אין פער, אני לא מזין אותה. אני נשאר מי שאני".
מתי בפעם האחרונה נכשלת?
"אני נכשל כמעט בכל יום, כי חלק מהרעב להצליח מוזן גם מחוסר הצלחה. אין מדף שקוראים לו הצלחה, ואתה יושב עליו וקוטף ממנו. יש כישלונות, כמו טבחים שחזרו חסרי מוטיבציה מהקורונה, ואני חושב שלא קראתי מספיק את המפה הזו ואני לא מוצא לזה פתרון. זה קורה בכל הענפים, וזה סוג של כישלון גדול. סף השבירה של האנשים נמוך מאוד, וגם אין דרייב. אני מבוגר מהם פי שלושה, ואני עם הציפורניים על כל דבר.
"משהו קרה בעולם. אני, בשביל להבין מה זה מטבח צרפתי או איטלקי, חסכתי ונסעתי וחזרתי עם חוויות שילוו אותי לכל החיים. היום אנשים יושבים בבית וחשופים לכל מה שקורה בעולם דרך הרשתות. זו לא אותה חוויה. הם למדו לדפדף את זה נורא מהר, ולא מצליחים להכניס שורשים לאדמה. לא מתרגשים מכלום, ולא נקשרים לשום דבר".
מתי בפעם האחרונה הרגשת גאווה?
"אני מאוד אוהב שמהמסעדה שלי, 'יפו תל אביב', יוצאים אנשים שפותחים מסעדות משלהם ומצליחים, ואם צריך לעזור אני עוזר. אני מרגיש גאווה גדולה כשאני רואה אותם - אנשים כמו תומר טל, תומר אגאי, חיליק גורפינקל ואחרים שעבדו אצלי. אני לא נפגע כשהם עוזבים, להפך. תחרות היא דבר טוב. זה מלחיץ ומרגיז - אבל זה חומר הבעירה שמעיר אותך. אם תהיה לבד, תירדם. אני חושב שהם מעריכים אותי, ואני לא מצפה לטלפונים של תודה ולא לוקח קרדיט. זה הכישרון שלהם והטירוף שלהם וההצלחה שלהם, וזה מהמם".
מתי בפעם האחרונה השתתפת בריאליטי שאינו "מאסטר שף"?
"בקורונה הציעו לי להשתתף ב'הזמר במסכה', ולקח לי פחות מעשירית שנייה להגיד כן. אני חושב שאם לא הייתי טבח - הייתי רוצה לשיר. שירה היא כמו תפילה שיוצאת לך מהגוף, וזה הכי מרגש שיכול להיות.
"אני הייתי התמנון, והחוויה בתוך המסכה היתה מדהימה. לא רק שלא מזהים אותך, פתאום אתה מבין שאנחנו חיים בתוך רגולציה אינסופית. מסתכלים עלינו, בוחנים אותנו - איך אני מדבר, מה אני עושה. אני לא יכול לקלל בכביש בלי שרואים אותי - ופתאום אני באינטימיות מוחלטת, המסכה על הפנים שלי ואני כאילו חוזר לרחם, לבד. זה שחרר אותי, יכולתי לחשוב פנימה על דברים שכמעט לא היה לי זמן אליהם. נגעתי בדברים שלא נגעתי בהם, דברים אישיים שלי עם עצמי. חשבתי קדימה, איפה אני רוצה לפגוש את עצמי בעוד שנתיים-שלוש. אני בן יחיד ואני יודע להיות לבד, לא מכיר משהו אחר. זה היה מאוד מזכך".
מתי בפעם האחרונה פרגנו לך?
"ממש עכשיו, כשנבחרתי למסעדת השף האהובה ביותר באתר זאפ. לא צריך לעוף על זה יותר מדי, אבל זה נעים. אני לא מתחכך הרבה בקולגות, אני לא יוצא לברים ובקושי למסעדות. אני עובד מהבוקר עד הלילה, וכשנגמרת העבודה אני הולך הביתה.
"הבעיה היא שהיום כולם רוצים לשפוט בתוכניות ריאליטי, כי ההופעה בטלוויזיה תפסה מקום נורא חשוב. אני הגעתי לשם מזמן, כי כשהתחלתי ב'שום, פלפל ושמן זית' זה עוד לא היה הו-הא-טרללה. אהרוני, רותי (ברודו), אייל (שני) ואני יחד כבר מזמן. אנחנו כמעט בני 300. אבל בטלוויזיה מחפשים אנשים שיהיו כוכבים מהיום הראשון, ואם אתה לא כוכב אין לך מקום.
"אני לא מרגיש שהצעירים נושפים בעורפנו, אני מפרגן להם. אני חושב שצריך לתת להם מקום. גם השיפוט צריך להיות של העולם החדש. אני משלב עולם ישן וחדש. עולם של לפני ואחרי הקורונה, אני עובר כמו במרוץ שליחים, ובכל פעם לוקח את המקל ורץ. אני באוזן פתוחה וקשובה לעולם החדש, אחרת לא תהיה לי תקשורת איתם.
זה קורה לכל ריאליטי: "המטבח המנצח" הפכה למפגש סלבס שאוכלים ת'מוח
"באמצע הלילה מגיעה עזרה סוציאלית": חיים כהן חושף פרטים מילדותו
פרסומת | השיטה הסודית של "טיסות סודיות"
"חיבקתי אותך והתחלתי לבכות": רותם אבוהב על המפגש עם חיים כהן בתחילת המלחמה
"הדילמה הבלתי אפשרית": קצינת הנפגעים הראשית מספרת על ההחלטות הקשות ב-7.10
"היום אתה צריך להמציא את עצמך מחדש כל הזמן. בקורונה אמרתי לעצמי 'יאללה סגור הכל, תישאר עם מסעדה אחת קטנה ותחיה, מי צריך את זה', אבל אני לא שם. בסוף השנה אני פותח מסעדה כשרה וקונדיטוריה כשרה בבני ברק, בראסרי בדיזנגוף 99, ויש לי הסעדות בחברות שאני אחראי להן. אני רוצה לעשות דברים. אני חי ונושם ובועט. אבא שלי בגילי היה שוכב במיטה ומתלונן".
מתי בפעם האחרונה קיבלת ביקורת?
"אני מקבל ביקורות ופידבקים כל הזמן. אחד הדברים שלנו, השפים, שקשה איתו, הוא הפתיחות הישראלית, שזורקים לך הכל בפרצוף. הרבה פעמים הביקורת לא מוצדקת, ויש פער גדול בנושא הזה בישראל לעומת חו"ל. פה אם המנה במסעדה לא טעימה לך, המלצר ייתן לך משהו אחר במקומה ואולי גם יפצו אותך במנה אחרונה. בחו"ל אם התלוננת והשף טועם ולדעתו הכל טוב, המנה לא תוחלף, ואת גם תשלמי עליה, ובטח לא תקבלי פיצוי או קינוח.
"היו ביקורות שקיבלתי שלא אהבתי. למבקרים יש שאלות כמו 'למה הקבב ככה' ו'למה בכלל קבב', והם גם נכנסים למחירים. יש בזה הרבה פופוליזם. למשל, השוואה של 'מנת הדגים הכי יקרה' שראיתי. לא פירטו איזה דג, מה המשקל שלו, כאילו שום דבר לא חשוב מלבד המחיר. שטחיות כזו מרגיזה אותי.
"יש מבקרים שהם חדי לשון, ועורך באחת התוכניות בטלוויזיה אמר לי פעם שהכי קל לעקוץ את החזקים כי זה מביא רייטינג. אז איפה תרבות האוכל שלנו? אין כזו. מה עם פרגון למישהו חזק? עדיף לעקוץ אותו כי זה מביא רייטינג. המבקר בא מעמדה של חשיבות עצמית.
"בכנות, כתבו עלי גם ביקורות שהיו נבזיות, אבל בין השורות מצאתי דברים שאני יכול לקחת מהן וללמוד. אנחנו צריכים לחרוק שיניים, לנסות לנקות את האגו ואת הרוע ולראות מה אפשר לקחת ולשפר, אבל צריך בשביל זה ניסיון וחוסן נפשי כי תמיד יש את הפחד שהמסעדה תיפול. פעם רון מיברג, שהיה חד אבל אלים בכתיבה שלו, הגדיל לעשות כשכתב בסוף הביקורת שלו עלי 'הייתי רוצה לפגוש אותו בסמטה אפלה' - ואני עניתי לו, 'בוא'".
מתי בפעם האחרונה פחדת מאוד?
"בקורונה היה רגע שאמרתי לעצמי 'מה, כל מפעל החיים שלי יירד לטמיון?' היה רגע של חרדה. העסקים הם הבית שלי, זה הרעיון שהילדים שלי יהיו מסודרים בעתיד. מסעדות הן עסק שיודע ללכת אחורה נורא מהר ולהפיל אותך נורא מהר. מצד שני, אנחנו דור שידע לשים כסף בצד. בזכות ההורים שלי חסכתי, ובקורונה השתמשתי בחסכונות ובסוף גם קיבלנו פיצויים. הקורונה החזירה אותנו אחורה, אבל זה בסדר. מי שלא יודע לחיות בתוך עסקים, שלא ילך לעסקים. בעסקים יש קדימה ויש אחורה, אתה פעם למעלה ופעם למטה. אם אתה לא מסוגל להכיל את זה, אל תיכנס לזה. אל תיכנס למטבח, אם אתה לא יכול להתמודד עם החום".
מתי בפעם האחרונה חשבת על פוליטיקה?
"לא חשבתי ללכת לפוליטיקה. הציעו לי, היו גישושים מכל מיני מפלגות, כולל מאחת המפלגות הדתיות, אבל אני לא רוצה. אני רוצה בסוף היום לבוא הביתה. אני מרגיש שאני יכול לעזור לאנשים הרבה יותר מבחוץ, מאשר להיכנס לביצה הזו.
"אני שייך לאיגוד המסעדות והברים, וזבמן הקורונה ניהלתי, יחד עם המנכ"ל שי ברמן, מאבק חריף לטובת הפיצויים של המסעדות. המאבק היה בלי צעקות, בלי ימין או שמאל, בלי קשר לפוליטיקה, והצלחנו. בכל פעם שאני מדבר מקשיבים בצד השני, ואני יודע את זה כי כשיצאתי מאולפנים הייתי מקבל טלפונים מלשכות שרים שהקשיבו לדברים שאמרתי".
מתי בפעם האחרונה גלשת ברשתות החברתיות?
"אני כל הזמן באינסטגרם, בעיקר מסתכל על מכוניות קלאסיות. אני גם מעלה תכנים בעצמי, כי הצוות שלי יושב לי על הראש, אבל הרשתות הן סכנה. אפשר להתמכר לזה. אני יכול להעלות תמונה או סרטון שלי ולקבל אלפי לייקים, אבל זה לא מושך אותי. אני לא חי את זה".
מתי בפעם האחרונה נתת עצה טובה?
"המון אנשים מבקשים ממני עצות, ואני מרגיש מצוין עם זה. בסוף יש לי מתנה שקיבלתי, ואני חושב שכשאתה מקבל מתנה היא לא שלך בלבד. קח את מה שאתה צריך, ותעביר הלאה. אני מעורב בערבי הוקרה ומחווה. עשינו כזה לפני כמה שנים לרביבה אפל, שייסדה פה קונדיטוריה עילית כשהיו בישראל רק רוגלך ובורקסים. היא חלתה, ובערב המחווה היא התרגשה נורא והיתה לה הזדמנות להיפרד מאנשים. בכל שנה אנחנו עושים גם ליל סדר לניצולי שואה בשיתוף מחלקת הרווחה של עיריית תל אביב. בסולם הערכי שלי 'יפו תל אביב' צריכה להיות משהו מאוד חברתי. עכשיו אנחנו עובדים על ערב הוקרה למרגרט תייר, שיתקיים ב-2 באוגוסט".
מתי בפעם האחרונה חשבת על קריירה בחו"ל?
"כשהייתי יותר צעיר חשבתי על זה, ואני מודה שלאחרונה אני חושב על זה שוב. הציעו לי לעבוד בדובאי ובאמירויות, אבל זה לא מעניין אותי. מה שמדליק אותי בחו"ל הוא שאפשר לבוא אנונימי ולקבל פידבק אמיתי. בחו"ל יש קהל יותר פתוח קולינרית, למשל בפריז. מסקרן אותי לדעת איך אתקבל שם. מצד שני, אני בן 63. אולי בגיל 70 אני אעשה משהו בחו"ל".
מתי בפעם האחרונה היית בחופשה?
"החודש הייתי בחופשה עם אשתי בסלוניקי. כשאני בחופשה אני מצליח להתנתק ולנוח. אני אוהב לנסוע לחופשות רק עם אשתי, סיגל. אנחנו יחד 30 שנה, הכרנו כשהייתי שף מצליח ומפורסם ב'קרן'. מנהלת החשבונות במסעדה אמרה לי שהיא חייבת להכיר לי מישהי, ואני לא רציתי. היא ישבה לי על הראש חצי שנה ואז, כשהיה לי יום הולדת 31, עשיתי מסיבה ואמרתי לה להביא את הבחורה שהיא רוצה לשדך לי. סיגל היתה אז בת 22, ונשביתי בקסמה. היא עורכת דין והיום מנהלת את החברה שלנו, והיא חלק מניהול השותפות בחברת ההסעדה שלנו".
מתי בפעם האחרונה הכנת מנה טעימה מאוד?
"לפני שבוע, כשהכנתי ארוחה עם מידן סיבוני שעושה אוכל יפני. אני הכנתי קונטרה יפנית ים-תיכונית משלי: מילאתי בצק עלים קטן, כיס כזה, בטרטר שתיבלתי במטבוחה, סחוג, חצילים וביצה. מעין סביח טרטר בביס אחד - והביס הזה היה וואו. הייתי מבסוט מעצמי. זה עדיין מרגש אותי ומשמח אותי להכין מנות, וצריך הרבה אומץ להגיד יום אחד 'מיציתי'. לכן אני מוצא אתגרים חדשים ומחדש לעצמי כל הזמן".
מתי בפעם האחרונה הלכת לרופא?
"לא מזמן הלכתי לעשות בדיקות, והן לא יצאו ממש טוב מבחינת הסוכר שלי, ואני חושב מה לעשות עם זה. זה סיפור שקצת יצא מפרופורציות. פרסמו שאני חולה סוכרת, ואני לא. אולי זה המאבק בקורונה שעורר את זה, זה היה מאוד רגשי. כל מי שפוגש אותי שואל מה עם הסוכר. אז הכל בסדר חבר'ה, יש דברים יותר קשים. הורדתי לחם וסוכר, והבעיה שלי היא עם פירות, שאני נורא אוהב. או פסטה, איך אני יכול לוותר על פסטה? אז פעם בחודש אני עושה לי פסטה כמו שצריך".
• • •
מתי בפעם הראשונה פתחת מסעדה?
"בגיל 24, כשקניתי את 'קרן' עם שותפה ופתחנו אותה מחדש. הייתי צעיר, והייתי חולם חלומות והלכתי אחרי החלום. אם הייתי באותה עת בוגר תואר בכלכלה לא הייתי פותח את המסעדה, אבל לא היו לי גבולות. השם 'קרן' נשאר כי לא היה לנו כסף להחליף את השלט, ולא ראינו לאן זה הולך. פשוט שמחנו שיש לנו מסעדה".
shirshirziv@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו