השסע לא ייגמר בקלפי: הפתרון מתחיל בכל אחד מאיתנו

"השסע החברתי" הפך בשנים האחרונות למושג דומה ל"מזג האוויר" של מארק טוויין: "כולם מדברים על מזג האוויר, אבל אף אחד לא עושה שום דבר בנדון".

הוא כאן, הוא עובדה, הוא המסובב והמחולל של כל כך הרבה דברים, עד שלעיתים נדמה שהוא תלוי מעל ראשנו - לא כמו ענן שצפוי להסתלק מתישהו, אלא יותר כמו גג למבנה שהוא מדינת ישראל. חלק קבוע ובלתי נפרד ממנה, שכדי להסירו יצטרך גם הבית לעבור שיפוץ משמעותי, אולי אפילו פירוק והרכבה מחדש.

בשירות הפוליטיקאים

האם הוא משרת פוליטיקאים? את כולם, עד האחרון שבהם. כולם עושים בו שימוש - הן כתשתית והן כעילה והן כהצדקה לסגנון בוטה באופן מבהיל, לאמירות בלתי נתפסות ולתחתיות של שיח ומעשים, שתכליתם אחת: להצליח לייצר איזה בידול לגועל הנפש שלי, בים גועל הנפש שבו כולנו שוחים. ואין שאלה בכלל אם גם התקשורת עצמה שותפה, אם לא לתדלוקו, אז לפחות לקיבועו ולשימורו. היא מאפשרת לו ביטוי באולפנים, ומכוונת עליו זרקור שמאיר גם עליה.

כולם נדים בראשם מתוך זעזוע, אבל גם מתוך השלמה בעניינו. "השסע החברתי!", אומרים כולם ומצקצקים בלשונם, או נושפים באפם, או מחרחרים בגרונם. "השסע החברתי!" - ואז מה? נפנים להאשים את זולתם בו, מנערים את חוצנם ממנו, ומסבירים כי מעשיו של האחר הם־הם הסיבה לשסע, מה שכמובן רק מעצים ומחריף אותו. וכך, כמו בתוך מעגל קסמים מחורפן, כלל הציבור כאן (הדבר בולט במיוחד בשיח המבעית ברשתות החברתיות) מוטרד מהשסע, אבל מקפיד לתרום את חלקו להעמקתו ולהחרפתו.

"נתניהו הוא המחולל של העניין. הוא אבי־אבות השסע", מלהגים אלה מתוך טינה ושנאה וזעם. "התקשורת החד־צדדית וה'דיפ־סטייט' קורעים אותנו לגזרים, מתוך ביטול חד־צדדי של קולו ורצונו של ציבור שלם", מקוננים, מתאוננים ומשתוללים האחרים. "מכונת הרעל!", "אחים לנשק!", הם ממשיכים, ואלה ממשיכים, רואים רק את דבשתו של הגמל שניצב מולם, ושוכחים את דבשת הענק שממוקמת על גבם שלהם.

אלה סבורים שהכנעת הצד השני תפסיק את הרעש והקיטוב והשנאה, ותעצור את כיוון תרשים הזרימה שמוליך את כולנו למלחמת אחים אלימה; אלה סבורים שאם יפסיד נתניהו יסתיים השסע באחת. הם בוודאי מתלוצצים. הרי הוא נטע כאן שורשים עמוקים בהרבה מנוכחותו של נתניהו. אלה משוכנעים שאם יזכה נתניהו שוב בבחירות, המחנה שכנגד יפנים מהו רצון העם ואולי ייכנע, או ישלים עם המציאות, וההשלמה תביא לדיכוי המחאות והתסכול והאיבה והשסע ייעצר מעצמו. האחרים סבורים שאולי אסון גדול ידביק כאן את כולנו, מתוך שותפות גורל עמוקה והבנה של תלותנו אלה באלה לקיום כולנו - אבל גם כאן מדובר בפארסה: הרי כולנו בוגרי 7 באוקטובר, ואמנם הוא איחד את כולנו (מתוך הלם ואימת זוועה) - אבל בחלוף חודש הפך גם האסון המחריד והמבעית הזה לשמן נוסף במדורת "השסע החברתי".

הבחירות הללו לא ישימו סוף לשסע. להוציא מקרה של ניצחון כה מוחץ, עד שלא תהיה דרך אלא לקבלו כמוסכם על הכלל - כל תוצאה שתהיה קרובה או גבולית תידחה בכעס ובבוז על ידי הצד המפסיד. איש הרי לא סובר אחרת, הלא כן? ותיקו? אלוהים שישמור, הוא ייתן לשנאה ההדדית עוד חצי שנה לנבור בפצע ולדמם את השסע.

הפתרון פשוט ומובן לכל, אבל נדמה בלתי אפשרי ליישום: אחריות אישית של כל אחד למילים, למעשים ולמחשבות שלו. לא הפוליטיקאים והתקשורת קודם, ובעקבותיהם הציבור, אלא להפך, ממש להפך - קודם תצטרך להיווצר מסה קריטית של ציבור שמורכב מיחידים שאינם מוכנים עוד לשיח הזה, לאווירה הזאת, לשנאת האחים הזאת, לקרנבל השנאה וההאשמות הזה. ורק אז, כשיתקבץ רוב כזה ויפסיק להיות דומם, רק אז יטפס התהליך למעלה.

אלה לא הם. זה לא הוא. זו גם לא היא. זה אני. ואני בלבד. אני אחראי למעשיי ולדבריי ולאופן שבו אני מתבטא. ועד שאני לא אשלוט בעצמי, אין שום סיכוי שמישהו אחר ישלוט בעצמו.

שלא נגיע למלחמת אחים

אבל מי כאן מסוגל לרסן את עצמו, לוותר על הצדק הקדוש שלו, למתן את סגנונו ולהפסיק להאשים את כולם זולת עצמו בקיטוב המופרע הזה? מי? כרגע יש רושם שבודדים. ספורים ממש. ועד שאלה לא ידביקו רבים מאוד בדרכם - האחרים ימשיכו להדביק את הרוב בדרכיהם, והשסע הזה יהפוך לקרע, והקרע למלחמה, והמלחמה לנתק בין שתי קבוצות, ומשם לשני עמים המרחק קצר. רוצה להשפיע על השסע החברתי ולדכאו? קולך בקלפי חשוב הרבה פחות מהתבטאויותיך ברשתות החברתיות. הרבה־הרבה פחות.