"אני לוקח את האחריות על פיגוע מלון פארק, אני הייתי אמור לסכל אותו". כך מסתיים הפרק הראשון בפרויקט "מלחמה על הבית" של אלון בן דוד, ששאל בחוכמה את רכז העיר טולכרם דאז, יזהר דוד, איך נראה מאז ליל הסדר שלו בכל שנה. בעדות הכנה והמרגשת ביותר בפרק, מספר אותו איש שב"כ שלו אין לילות סדר, ולא קושיות, ורק נסיעות למלון פארק לקיים טקס זיכרון פרטי להרוגים.
הזכיינית רשת, שהמלחמה על הבית שלה בימים אלה היא סבבי לחימה עקובים מדם מול כוחות בידור להמונים דוגמת רקדנים וכוכבים, לקחה אמש הימור גדול מול פרק הדחה בלייב, על היכולת לרתק למסך את הצופה הישראלי אל מול עוד מסמך, מושקע ככל שיהיה, על מבצע חומת מגן.
אם נעזוב לרגע שיקולי אורך סדרות ופרוגרמינג, מדובר בפרויקט שחשיבותו הרבה מעבר לציון 20 שנה ל"חומת מגן" - הוא הסיפור הישראלי על ההחלטה לעבור מהפסד לניצחון, מאין אונים לתושייה, ועלה כאילו בהזמנה בימים שבהם הציבור הישראלי חושש לצאת מהבית ונקרא לשאת נשק אישי.
"התמודדנו עם משגרי מחבלים מתאבדים כמו מכונת טניס שאתה לא מצליח להתגבר על הכדורים", אומר למצלמה בוגי יעלון ומספר גם על המאבקים בין הדרג המדיני לצבאי על רקע הזעקה של הציבור הישראלי "להפוך שולחן" על הפלשתינים. הפרק הראשון מתוך ארבעה, שנסב סביב פיגועי המתאבדים ועד לפיגוע הנוראי במלון "פארק", והפרק השני, שיתרכז בכיתור המוקטעה של ערפאת, עומדים ככל הנראה להיות המרתקים מבין הארבעה.
"מלחמה על הבית" נותנת פרספקטיבה על תקופה שבה הטרור הפלשתיני לא נתן לנו יום אחד אפילו לקבור את מתינו, ומספרת את סיפור ההחלטה לסיים אחת ולתמיד את השלכות אסון אוסלו על כל הזירות המבצעיות שלה.
אלון בן דוד יודע כמה לא פשוט לחדש בנושא "חומת מגן", קולו מהדהד עדיין מאינספור כתבות ציון למבצע ההוא, אך משהו ב"מלחמה על הבית" בכל זאת מצליח לרענן, כנראה בגלל ההחלטה להושיב מול המצלמה לא מעט דמויות מהתקופה ההיא שכבר שכחנו שעסקו בלחימה בטרור: בוגי יעלון, שחוזר לטרום אובססיית ביבי והצוללות, דוברת צה"ל מירי רגב טרום המלחמה בטרור מחזאי ארצנו, מי שהבריא ממחלה קשה ומסיכול ממוקד גל הירש (שגם הגה את שם המבצע), ועוד סיפור מרתק: כפרומו לפני עליית הסדרה אישר לראשונה מפקד השייטת בתקופת מבצע חומת מגן, האלוף (מיל') רם רוטברג, כי צוות ייעודי של השייטת התאמן לחטיפת יו"ר הרשות הפלשתינית יאסר ערפאת. אפשר רק לדמיין באיזה ציון דרך מדובר היה אילו העניין היה יוצא בסוף לפועל.
בזמן שלא מעט עיתונאים מצד מסוים של האינטרס הפוליטי מסבירים לנו כי לא צריך להתרגש משלושה פיגועים שחווינו, תוך נזיפה להיכנס לפרופורציה, הסדרה של בן דוד בהחלט מעוררת מחשבה בעניין הזה.
הפיגועים ההם כללו אמנם רשימות של מאות מחבלים מתאבדים שרק "מחכים לחגורת נפץ", אוטובוסים מתרוממים באוויר ומספרי הרוגים שמזכירים קרבות בדונייצק, אך הפיגועים האחרונים וחיסול החוליה השבוע מחזירים אותנו להבנה כי הטרור הפלשתיני רוצה לקצור הצלחה (תרתי משמע): הפיגוע בחדרה כלל נשקים חמים וכמות של 1,000 כדורים, הפיגוע בבני ברק בוצע על ידי מחבל מיומן בנשק אוטומטי והיה יכול בקלות להסתיים ביותר מחמישה הרוגים.
הפרק הראשון בהחלט הצליח לרתק למסך, אולי זה בגלל הצמא הפרטי של אנשים כמוני לא לעזוב את הצמתים הביטחוניים החשובים בהיסטוריה שלנו, אבל אולי זה רק כי לא מפסיקים לדבר בו על איזה "פתחי" אחד שהסיע את המחבל (שום קשר משפחתי).