מכירים את הסימן הקטן שמופיע לעיתים בפינת המסך ומגביל תכנים לצפייה מעל גיל כלשהו? יש סיבה לקיומו. מכיוון שבבתים רבים ערוצי הברודקאסט מהווים סוג של שומר מסך, שתמיד פתוח בסלון ולא משנה מה משודר, הרי חייב להיות איזשהו הסכם בלתי כתוב בין הצופה לגוף המשדר, אשר ימנע מתכנים בעייתיים לצוץ על המרקע ללא אזהרה.
רפי רשף, לדוגמה, הוא מגיש עם מוניטין. כאבא לילד בגיל גן אני יודע כי אין מניעה לצפות בתוכניתו גם בנוכחות ילדים קטנים. הוא יודע מהי אחריות. רשף ועורכיו, כך חשבתי, מספיק מנוסים לסנן רגעים טלוויזיוניים שעלולים להזיק לצופיו.
אתמול, בשעה חמש וקצת אחרי הפיגוע, הכריז רשף "עכשיו נראה את חיסול המחבל", וככה בלי אזהרת טריגר והכנה מקדימה קיבלנו לפרצוף את כל התרחשות הפיגוע בבאר שבע. מאותו רגע זה רק הידרדר בכל הערוצים. כאן 11, רשת 13, עכשיו 14, וקשת 12 - כולם עברו לנוהל פיגוע, אבל מכיוון שכנראה עבר הרבה זמן מהפיגוע הקשה האחרון - במערכות החדשות שכחו מה לעשות, ובעיקר מה לא לשדר.
דקירות, יריות, חיסולים, תצלומי תקריב של המחבל בנשימותיו האחרונות וסביבו עוד אנשים עם טלפונים שלופים מצלמים עוד סרטונים. בין לבין אלמוג בוקר פסע בעקבות שביל כתמי הדם של אחת הנרצחות וניתח את האירוע כאילו הוא דקסטר בפעולה.
פורנו המוות הנ"ל שודר בלופ אינסופי בשעה שילדים מסתובבים חופשי מול המרקע. גם ההחלטה אילו קטעים לצנזר ולטשטש מהסרטונים היתה שרירותית; את פני היורים, את היד שמחזיקה בסכין, את הגופות. פעם ככה ופעם בלי כלום. שום אחידות, ושום מחשבה או דאגה לצופים רגישים, שהצפייה בשידורים עלולה להציף אצלם טריגרים אישיים, טראומת עבר, נדודי שינה, חרדות או מגוון צרות נפשיות.
לפעמים משדרי החדשות שוכחים שהם עדיין בטלוויזיה ולא באינטרנט. יש להם מחויבות כלפי הצופה, שהפקיד בידי הטלוויזיה את המפתח לתוך הלב שלו. במדינות מערביות מתחשבות מזהירים צופים חולי אפילפסיה לפני שידור תוכן המכיל הבזקי אור. אצלנו אפילו לא מזהירים לפני שמשדרים סנאף אחר הצהריים.