כמעט עשור חלף מאז אותו לילה מקולל במאי 2010, שאותו סיימה הילה ניסימוב (שורטי) באיכילוב. כלי התקשורת בלעו בשקיקה את הפרטים הצהובים, סיפרו על משולש רומנטי שהסתיים בדקירתה של הזמרת מחוץ למועדון, וגם שורטי עצמה הצטלמה כעבור שבוע על שער של שבועון בידור, עם כל התפרים והפצעים הפתוחים.
"סיפור התקיפה שעברתי היה גדול מאוד תקשורתית, וזה עשה לי רע", היא אומרת, "לא הבינו אותי, לא פירשו נכון את הסיפור. זה עשה לי המון חרדות. לכן חיפשתי להתרחק. חיפשתי שקט. טסתי לתקופה לארה"ב, אל אחי ואחותי שגרים שם. רציתי רק להסתובב ברחובות של ניו יורק, שזה מקום שגדלתי בו, בלי לחשוב על כלום. לא על מה שקרה בארץ, לא על המשפט של הדוקרת, לא על המאסר שלה, לא על הפיצוי שקיבלתי. לא עניין אותי כלום. רציתי ללכת ברחוב, ללכת לאיבוד ולהתעסק בדברים אחרים.
"יום אחד, כשהלכתי על רחוב ברודוויי, ליד הדירה שלי, ראיתי שיש שם בית ספר קולינרי גדול. זה קסם לי. באותה שנייה פתחתי גוגל ובדקתי על תוכנית הלימודים. אבא שלי שלח לי כסף כדי לשלם, וככה זה התגלגל. סוג של הארה. חשבתי שזה יכול להיות אחלה להעביר ככה את הזמן בניו יורק, והחיים מתגלגלים למקומות בלתי צפויים".
עד אז היה לך קשר כלשהו לבישול?
"גדלתי עם אמא סורית־מרוקאית, האוכל תמיד היה בבית, אבל זו לא היתה השאיפה שלי. הדבר שאני עושה כל החיים זה מוזיקה; הלהיט הראשון שלי יצא כשהייתי בת 19, ולא חשבתי שיש עוד דברים בחיים. לא הכרתי שום דבר. ידעתי לעשות מוזיקה, ידעתי להנחות בטלוויזיה, וידעתי לעשות רעש.
"התגלגלתי לבישול ממקום כואב בחיים, מתוך טראומה, ורציתי ללמוד משהו שיהיה הכי רחוק ממה שהכרתי. מתחביב זה התגלגל לעסק ולקריירה שנייה. אני אוהבת מאוד את הכובע של הטבחית".
צוות "משחקי השף". "ההצעה להשתתף בתוכנית היתה בדיוק הדבר הנכון בזמן הנכון"
***
היא בת 36, ילידת בת ים. בצעירותה נדדה המשפחה לארה"ב בעקבות עבודתו של אביה, שהיה קבלן. "גרתי בישראל ובארה"ב לסירוגין. למשל, שנתיים תיכון פה, שנתיים שם. הייתי ילדה דעתנית מאוד, אף פעם לא היה אכפת לי מה אומרים עלי, ולא קל לגדול כילדה כזאת בבת ים. סחפתי אחריי את כל האאוטסיידרים. כשביקרתי בבית ספר, חטפתי המון עונשים.
"ראיתי את ארה"ב כמפלט, כשדברים לא הסתדרו לי בישראל, או בתקופות שבהן רציתי שקט או לברוח. גם כילדה. לא תמיד גדלתי בבית שהכל בו שושנים, וכשרציתי לברוח - זה היה המפלט שלי, אל אחותי הגדולה בארה"ב.
"הפעם הראשונה שהבנתי שאני אוהבת נשים היתה שם, בגיל 16, והפעם הראשונה שהיה לי בן זוג בצעירותי גם היתה שם. גיליתי שם המון דברים שלא גיליתי כאן.
"כל החברים שלי היו אפרו־אמריקנים או היספנים, ושם שאבתי את תרבות ההיפ הופ. הייתי חוזרת מהתיכון, פותחת בטלוויזיה BET, שזה ערוץ היפ הופ אמריקני, ומתמכרת. כשחזרתי לארץ בגיל 19, רציתי מאוד ליישם את זה עם עוד כמה חבר'ה, שרצו להביא לארץ את ההיפ הופ, וככה בעצם יצא השיר הראשון שלי.
"בתקופה ההיא לא ממש היה פה היפ הופ. אני מהדור שגדל על שבק ס' ועל סאבלימינל, אני זוכרת שבתור ילדים היינו הולכים ומרססים את הגרפיטי שלו ברחובות.
"בזמן ביקור בארץ הקלטתי עם אבי מסיקה את השיר 'פינוקיו', והוא תפס והפך ללהיט. הייתי ילדה בת 20 ולא בניתי על קריירה. תהרוג אותי, אבל לא חשבתי שאחרי 15 שנה עדיין אעשה מוזיקה".
מה חשבת שתעשי?
"עד אירוע התקיפה שלי בכלל לא חשבתי על היום שאחרי. הייתי ילדה מסובכת גם ככה, עם OCD ודברים כאלה. הייתי ילדה מאוד עמוקה ורגישה, הרבה דברים עברו עלי. לפעמים ההורים שלי היו רבים ואני לא רציתי לשמוע. אז הייתי שמה אוזניות, וככה התחלתי לכתוב מוזיקה. המוזיקה שלי באה ממקום עמוק מאוד, ממקום של רצון להתרחק ולא לשמוע.
"כשהייתי בת 18 סיימתי כאן תיכון ועברתי לארה"ב. החלטתי שאני רוצה לעשות מוזיקה באנגלית והקלטתי המון דברים. כדי שחברות תקליטים ייפגשו איתי, הייתי מתקשרת ואומרת שאני עיתונאית של איזה מגזין, וששמעתי על איזו זמרת ואתם חייבים לפגוש אותה. פשוט ככה. הגעתי לכל מיני מפיקים ולכל מיני סוכנויות וחברות תקליטים ומנהלים אישיים.
"נפגשתי עם מנהל אפרו־אמריקני, שניהל בזמנו להקת בנות מוכרת שעשו R&B. השמעתי לו את השירים, והוא לא אהב אותם בכלל. אמר לי, 'אני לא מבין מה את עושה'. שאלתי אותו למה, רציתי רק שהוא יסביר לי. באותו זמן אלישיה קיז היתה גדולה, וגם אני הייתי הולכת עם צמות, כמוה. והוא אמר לי, 'נראה כאילו אין לך אישיות משלך. את בת 18, אין שום דבר בחיים שלך שכואב לך?'. עניתי לו, 'כן, יש לי הרבה'. והוא אמר, 'אז למה אני לא שומע את זה בטקסטים?'
"באותו יום בכיתי, כמובן. הלכתי הביתה וכתבתי שיר שנקרא 'האמת שלי', שבו שפכתי הכל. מאותו רגע החלטתי שכל הטקסטים שאני כותבת בשירים יהיו אמת, בין שזו אמת חפלה ובין שזו אמת עצובה. האלבום הראשון שלי אמר בדיוק מי אני - את מי אני אוהבת, עם מי אני מבלה, עם מי אני שוכבת, מה אני חושבת על כל מיני אמנים. מבחינתי, אין דבר כזה לא לחשוף בפני האנשים שמאזינים לי מי אני ומה אני במהות שלי כשורטי ובמהות שלי כהילה. זה לא אפשרי בעיניי. אני מעדיפה לא לעשות כלום בחיים מאשר לעשות דברים שהם לא אני.
"בזכות התוכנית התחברתי למקורות הקולינריים הערביים שלי"
"כל החיים שלי כולם ניסו לסרס אותי. הם לא הצליחו. הריסון אצלי הגיע עם הגיל, ולא כי ניסו לסרס אותי או לרסן אותי. גם היום, בגילי, עוד לא ריסנתי את עצמי מספיק, לטעמי. אני עדיין כותבת פוסטים מפגרים בפייסבוק ומתחרטת עליהם אחר כך".
מה, למשל?
"לפני חודשיים כתבתי פוסט ציני בעקבות סטורי של אביבית בר זוהר, שבו היא מבכה את מות אביה. כתבתי בלי לחשוב פעמיים, כי אני כזאת. אבל אחרי דקה הרגשתי שאולי עברתי גבול, והורדתי אותו. בדקה שהפוסט היה באוויר, הוא הגיע לכל אתרי הרכילויות ועשה בלאגנים והמון רעש. אנשים לא הבינו אותו.
"אחר כך כתבתי עוד פוסט. התנצלתי בפני אביבית והסברתי שהכוונה שלי היתה לדבר על התרבות של לצלם ולהעלות כל דבר לרשת. קיבלתי מבול של קללות שלא קיבלתי בחיים. זה לא הזיז לי".
ואף אחד מהקרובים אלייך לא אומר לך במצבים כאלה "תרגיעי"?
"אמא שלי הלכה ברחוב בבת ים ואמרו לה, 'לא יפה מה שהבת שלך כתבה'. אתה יודע מה היא ענתה? 'הבת שלי היא בן אדם בפני עצמו'. אמא שלי, שהיא האדם הכי קרוב אלי בעולם, יודעת שאני אישה בת 36, די חכמה, יש לי איי.קיו גבוה מאוד.
"כשבאתי אליה לפני ארבע שנים ואמרתי לה, 'אמא, אני עושה קליפ בעירום', היא עיקמה פרצוף. אמרתי לה, 'זאת מי שאני. אני יודעת מה אני עושה ועם זה אני הולכת'. והיא הבינה. אני לא מחפשת שייתנו לי אישור. אני עושה את זה בכל מקרה, אתה יכול לקבל את זה ואתה יכול שלא".
את נהנית מהפרובוקציות?
"תמיד עשיתי רעש, אבל זו לא היתה המטרה שלי. אני גאה בתדמית של הפרובוקטיבית כי לא משנה מה כתבתי ומה אמרתי - תמיד היתה אמת מאחורי הדברים. כשיצאתי מהארון ואמרתי שאני יוצאת עם נשים זה היה פרובוקטיבי, אבל זאת היתה האמת שלי; לפני כמה שנים, כשעשיתי קליפ פרובוקטיבי ואמרתי שאני יוצאת עם גברים, זה היה פרובוקטיבי בטירוף, אבל היתה אמת מאחורי זה. רציתי להראות דרך הקליפ הזה שמותר להיות מי שאתה, ולא צריך להקשיב לאף אחד.
"אנשים לא מבינים איך לא מזיז לי שאני לא כמו כולם, אבל אני אף פעם לא רציתי להיות כמו כולם. אף פעם לא היה בי פחד - לא לשחק עם מיניות ולא לשחק עם קריירה. הידיעה מראש שאני ממילא לא כמו כולם גרמה לי ללכת לקצה, וטוב שכך. לא הייתי רוצה להיות כמו כולם".
איך הגיבו בקהילת הלהט"ב לטוויסט הזה, שפתאום נושאת הדגל של הלסביות אוהבת גם גברים?
"קיבלתי אינספור תגובות. חצי רעות וחצי טובות. היו קצת איומים והמון כעס, איך אני מעזה לפגוע בקהילה. מפחיד אנשים לדעת שאני - שהוגדרתי כל החיים כמשהו אחד והייתי נושאת הדגל של הדבר הזה - קמה ואומרת בפה מלא: יש לי עוד דברים שאני אוהבת, ואני לא מתביישת ולא פוחדת. בנושא של מיניות אני אוהבת נשים ואוהבת גברים, ויכולה להתאהב בזו ובזה, ואני לא מגדירה את עצמי ככלום.
"מנקודת המבט שלי, לא רק שאני לא פוגעת בקהילה אלא אני מחזקת אותה. אני נותנת כוח לכל בן אדם לקום ולומר - זה מי שאני, וזה מה שאני אוהב. רבים בקהילה עיקמו פרצוף, וזה בסדר. גם זה חלק מהתהליך. לאחרים זה נתן כוח. מעולה. אין בעיה".
לא היית רוצה שאנשים יאהבו אותך?
"לא. מספיק לי שהחברים הכי טובים שלי אוהבים ומעריכים אותי. אני עומדת חזקה מול התגובות הרעות. אני יודעת מי אני, וכשבן אדם יודע מי הוא והולך עם האמת שלו, שום דבר מבחוץ לא ישבור אותו. זאת לא קלישאה.
"כשהייתי ילדה חשבתי שאין דרך אחרת, שאין לי זכות לבחור. כשגדלתי הבנתי שיש עוד דברים, שאסור להגדיר את עצמך בשום צורה. אני לא מוכנה שיקראו לי בכל מיני הגדרות. יש היום כל מיני הגדרות מגניבות, ג'נדר־פלואיד וכל מיני כאלה, כי תמיד מחפשים לתת כותרת לכל דבר שלא מכירים. ואני פשוט הולכת עם מה שהלב שלי אומר".
ולמרות זאת, היא מסרבת בכל תוקף לספק פרטים על זוגיות בשלב הזה של חייה. "כל החיים, בגלל שלא היו לי מחסומים בפה, נתתי את הכל מהר מאוד. ואז הייתי הולכת הביתה, פותחת את העיתון ומתחרטת. היום אני לא רוצה להתחרט יותר. עדיף לשתוק".
***
שורטי. "אני פשוט הולכת עם מה שהלב שלי אומר" צילום: אריק סולטן
בעשור האחרון היא היתה אושיית חיי לילה תל־אביבית. הפעילה חברת קייטרינג, שהאכילה אנשים במקומות בילוי פופולריים, ועבדה ב"אריא" של גיא גמזו וב"קוקו במבינו" וב"פט קאו", שתי מסעדות של השף טום אביב. "הוא חבר וטבח מוכשר, והייתי חלק מהצוות שלו כטבחית וכמנהלת מטבח. הבעלים של ה'קוקו', איתי ביטון, לימד אותי המון מבחינת התנהלות עסקית ואיך לנהל מטבח".
ההצעה להשתתף ב"משחקי השף" היתה בדיוק הדבר הנכון בזמן הנכון. "עד היום סירבתי לאינספור הצעות מתוכניות ריאליטי, כי ידעתי שהולכים לנצל את הפה הגדול שלי ואת האישיות הצבעונית שלי. אבל 'משחקי השף' זה בדיוק הכובע שרציתי להיראות בו".
כך התגלגלה ניסימוב לעונה הרביעית בתחרות הבישול של רשת 13 (ימים ראשון ושני ב־21:15). "זאת אחת החוויות הכי עוצמתיות שהיו לי בחיים", היא מודה ומפזרת מחמאות למנטור שלה, אסף גרניט. "להיות סביב אסף גרניט זה הדבר הכי טוב שאדם שמתעסק בקולינריה יכול לבקש. הוא לימד אותי המון בזמן קצר, ואני מעריכה אותו מאוד".
נהנית בצילומים?
"היה לי קשה מאוד, הייתי בלחץ מטורף. הרבה פעמים לקחתי כדורי הרגעה לפני הצילומים כדי להירגע. לא הרגשתי כזה לחץ גם לפני הופעות גדולות. היתה לי הופעה אחת בפארק הירקון מול 200 אלף איש, כשמכבי ת"א זכו באליפות אירופה (2004), וזה לא היה רבע מהלחץ שהרגשתי לפני כל יום צילום ב'משחקי השף'.
"בתוכנית הרגליים רעדו לי, ולמדתי שאני לא יודעת להתמודד עם מצבי לחץ. אני אוהבת לשבת, לתכנן את המנה, לדייק אותה, ופתאום זורקים אותי למשימה ומתזמנים. כשצפיתי בתוכנית בעונות קודמות, לא האמנתי שזה ככה. חשבתי שהכל חארטה בשביל המצלמות. אז זהו, שזה בדיוק ככה. שעה זאת שעה, וכשאומרים 'להניח סכינים', זה להניח את הסכינים. זה מלחיץ מאוד".
התוכנית נתנה לה את האומץ לפתוח מסעדה משלה. היא מצאה שלושה שותפים עסקיים ("שהשקיעו בי כסף ונתנו לי יד חופשית להשתגע"), ובשבוע שעבר פתחה את "מאנה", בר־מסעדה ברחוב אבן גבירול בתל אביב.
"זאת המסעדה הראשונה שלי", היא מספרת בגאווה, "אלמלא 'משחקי השף' כנראה לא הייתי מספיק חזקה כדי לפתוח מסעדה בשלב הזה. אני בניתי את התפריט, אני עיצבתי את המקום, בחרתי את הצלחות ואת הצמחייה ובניתי את הצוות סביבי. אני נמצאת שם פיזית, על הבר, מבשלת לאנשים. זאת פעם ראשונה שיש לי כל כך הרבה משקל על הכתפיים".
המנות מבוססות על סגנון המטבח הערבי. למשל, פלאפל חצילים בלאדיים והמאירי על צזיקי טרגון וסוכריות עראק (38 שקלים), טלה סביח עם קרם לימונענע וביצה (58 שקלים), וגם שווארמה של מעורב דגים על לביבות גבינה מלוחה (66 שקלים).
"בזכות התוכנית הבנתי שזה הכיוון הקולינרי שאני אוהבת. ב'משחקי השף' לא תמיד היו לי מנות מהסוג הזה שהצליחו לי, כי הלחץ גבר עלי, אבל זה כן נתן לי אומץ ללכת עם הכיוון הקולינרי האמיתי שלי, לשלב את העולמות הערביים שגדלתי עליהם - סוריה ומרוקו ולבנון, שהם בשורשים שלי, עם הטכניקות שלמדתי בניו יורק".
זה עולם גברי מאוד.
"אין מקום שלא אכלתי בו, ואין שף שאני לא מכירה. הגברים הפכו את עולם הקולינריה לסקסי מאוד. האישה תמיד תויגה כאמא שמבשלת בבית, והגבר הביא את 'אני השף־סלב המקועקע, הילד הרע'. זה הפך את הענף להרבה יותר מעניין. כל מיני עומר מילר ואחרים, שהביאו למקצוע המון סקסיות. וכמו בכל דבר שמתפתח, גם כאן הנשים הצטרפו מאוחר.בעיניי טבחיות מביאות למקצוע הרבה יותר כישרון ותעוזה.
"תמיד שיחקתי על התפר. אני אישה, אבל אני דעתנית מאוד ולא נותנת שישחקו איתי. למשל, השיפוצניקים שאני עובדת איתם מסתכלים קצת אחרת על הוראות שמגיעות אליהם מאישה. אמרו לי, 'מי את שתגידי לנו מה לעשות'. אבל אני עונה להם. פעם אישה היתה מורידה ראש ומתכופפת. בעולם של היום נשים כבר לא מורידות ראש יותר. יש בתחום הזה גם כמה נשים חזקות, כמו רותי ברודו ויהלומה לוי, שהן מודל חיקוי ומופת.
"חוויתי מצבים שבהם אני עושה סרוויס כשתחתיי חמישה טבחים, אני אומרת להם מה לעשות, וכולם מעקמים פרצוף. ואז הכל תלוי בכמה שאני חזקה, ואני רוצה לחשוב על עצמי כעל אישה חזקה מאוד. לכן עיקום פרצוף לא עובד אצלי. אני לא בן אדם קל, אבל אני אוהבת שדברים נעשים בדרך שלי".
***
ועדיין, למרות הבישולים והסרוויסים, היא לא עוזבת את המוזיקה. "גם בישול וגם מוזיקה הם אמנות. אולי זו הסיבה שהתאהבתי בבישול - כי מההתחלה הרגשתי המון קווים מקבילים למה שעשיתי בכל החיים. לחץ דומה לזה של 'משחקי השף' הרגשתי רק כשהיו שולחים שיר שלי לישיבות פלייליסט בגלגלצ: היינו יושבים בכל יום רביעי בלחץ מטורף וממתינים לשעה 4 אחר הצהריים, כשהתוצאות של הפלייליסטים היו מתפרסמות, והיית מבין אם עברת גלגלצ או לא".
החודש היא מוציאה סינגל ראשון מתוך אלבום חדש, שיקטע שקט תעשייתי של כארבע שנים מאז הוציאה את שירה "צבעים" הפרובוקטיבי.
"המטרה בפעם שעברה היתה לעשות פגיעה נקודתית. להוציא שיר וקליפ שכל המדינה תדבר עליהם. שיבינו בדיוק את הדרך החדשה שבחרתי ללכת בה. זה מה שעשיתי אז. אחר כך חזרתי לדום שתיקה, נכנסתי חזק לקולינריה, ועכשיו הכל חוזר".
למה זה חזר עכשיו?
"אני לא יכולה להיות בשקט יותר מדי זמן. חייבת לכתוב ולהוציא הכל. אני כותבת רק כשיש לי מוזה, ועכשיו קורים לי הרבה דברים טובים, אז זה נותן את ההשראה והכיף ליצור. אתה יודע כמה מוזה אפשר לקבל רק מלעמוד ליד אסף גרניט?" √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו