כשסרטי בורקס, קומדיות עממיות ודרמות עדתיות מתיישנים, הם הופכים למסמך היסטורי שמעביר מדור לדור סטיגמות נפוצות על מגזרים, עדות וקהילות כפי שנחרטו בזיכרון הציבורי. לרוב, מה שמייחד את היצירות הללו הוא סביבה פרה מודרנית שבה פועלות דמויות מוקצנות המדברות במבטא כבד עם שיבושי שפה.
אבל המציאות החברתית כיום רגישה מאוד, ולפיכך סטריאוטיפים בנאליים נפוצים בעיקר בקומדיות תקופתיות. רגע אבא, כל ההקדמה המתפלצנת נועדה כדי לדבר על "שנות ה-90" - סדרת ההמשך של משפחת אסייג. בטח אבא, תן לו אבא.
לאורך חמש עונות היתה "שנות ה-80" סדרה על האמסלמים והמכלופים, ולא הסתירה זאת לרגע. היא לקחה דמויות שכונתיות - חנווני, ספר, רב, פרחח וכדומה - והלבישה עליהן סטיגמות מגחיכות ופוגעניות. לכל אורכה היא השתמשה בהומור מקופחים עדתי קלאסי, והקפידה על חוקי הז'אנר עד רמת רומנים בלתי אפשריים בין מזרח לאשכנז. נוסף על כך, הסדרה המצליחה שכתב מני אסייג השתדלה לרמוס את הממסד היהיר והאליטות השולטות, תוך ליטוף תחושת הקיפוח של הצופה.
מני אסייג לא מעורב עוד בסדרה שאותה יצר, ולמרות זאת גרסתה החדשה, "שנות ה-90", ממשיכה בדיוק את אותו הקו. את מקומו כיוצר וכתסריטאי ראשי תפס דניאל אסייג, שמגלם על המסך את אביו בצעירותו. העלילה העונה: משפחת אסייג מאלצת את שלום להתחתן עם חברתו הבריטית, שאיתה הוא לא מסתדר, אבל כן הכניס להיריון. על פי פרק הבכורה הכפול, ששודר ביום חמישי, השינויים מינוריים - ההומור העדתי נשאר ורק הפך לילדותי יותר ומעיק פחות.
מה הבעיה? אז ככה, אבא: גם בעשור החדש הדמויות כולן קריקטורה מוגזמת, עממיות במובן המגוחך של המילה. אחד מחנך את בנו בעזרת הצלפות חגורה מעור, אחרים מנסים לשרוד בכל מחיר, והאשכנזי מוכר סיגריות מזויפות לנזקקים וכשהעסק מסתבך מפיל את הצרות על המזרחי. נשמע נדוש כאילו אנחנו עדיין חיים בניינטיז וסנדי בר ויעל בר זוהר מתחרות ביניהן בפריים טיים.
"שנות ה-80", וכעת גם "שנות ה-90", נוצרו כדי להגחיך סטריאוטיפים ולהוכיח, באמצעות סיפור חייו של שלום אסייג, כי אפשר לצאת מהשכונה, להשתדרג ולהצליח. אך "שנות ה-90" היא לא שדרוג, ורק ממשיכה לקבע סטיגמות מיושנות על ישראל השנייה.