סצנת הוויכוח בין ענת גורן לשלום חנוך בחדר העריכה עסקה בשאלה מי ישלוט בתוצאות הסדרה, ומה מעניין יותר: המוזיקה שהפכה את שלום חנוך למי שהוא, או חייו ויצירתו בהווה. זו הסצנה שפותחת את הדוקו "שלום" - ולא במקרה. כשהיא מבקשת להכניס לפרק חומרים מ"לול", והוא טוען שזה ישעמם ושכולם כבר ראו את החלקים האלה בו - היא מסבירה לו: "אבל זה לא סרט בשבילך"; והוא מבהיר: "אבל זה סרט עלי".
בין אם בשל זכות הווטו של חנוך או בין אם מדובר בחיפוף בתחום המוזיקלי של גורן, הצפייה בשלושת הפרקים של סדרת הדוקו על שלום חנוך מעוררת אכזבה, בעיקר בגלל מעשרות שנות יצירה, סיפורים מאחורי הקלעים ומקורות השראה שנשארו על רצפת חדר העריכה.
סצנות חדרי העריכה בין הדוקומנטריסטית לאייקון הן ללא ספק הברקה מקורית, אבל מצער לגלות שבשלוש השעות שבאות אחריהן - המסע המוזיקלי של חנוך כמעט לא בא לידי ביטוי, חוץ מפה ושם שורה משיר בהופעה. לא ברור למה אמן לא רוצה שסדרה על חייו תעסוק ביצירה המיתולוגית שלו. איפה המוזיקה? איפה הסיפורים שמאחורי? נדמה שגורן מהופנטת משלום חנוך "האדם" הרבה יותר מ"היוצר".
את זה ששלום הוא אדם שגר בתוך עצמו אנחנו יודעים ממעט הראיונות והחשיפה שהעניק לנו לאורך חייו. סדרה ששמה לו מצלמה מול החיים במשך שנתיים היתה צריכה לפתוח את ה"בתוך עצמו" הזה בפנינו, אבל לא על חשבון המוזיקה.
"שלום" יחובק על ידי הקהל הנאמן שהולך אחרי האמן הענק הזה והתבגר איתו, אבל אוהבי המוזיקה הישראלים יחפשו את המטען המוזיקלי שנעדר ממנה. הם היו רוצים לפתוח את חוברות האלבומים, לשמוע על מקורות ההשראה, על איך השירים נכתבו, הסיפורים שמאחורי השירים ואמני הענק שעבד איתם. לא סביר שבטרילוגיה כזו לא נשמע משלום על ארציאלי הבן ועל משיח בתקופת התרסקות הבורסה, או על ההפקה המוזיקלית של "חתונה לבנה" שעשתה היסטוריה בעולם הרוק הישראלי - וכן נשמע על כמה קשה לו לתפעל את הסלולרי, או את קוד הכניסה לדלת. זו לא אותה רמת עניין.
חיי היומיום של חנוך יכולים היו להיות התבלין, והמצלמה מתעכבת עליהם בחלקים גדולים מהסדרה, אך הם לא באמת מרימים סרט כזה לרמות של הנאה, גם אם גורן הצליחה להביא כמה סיפורים קטנים מסביבו: הבת ההיא מהשיר "מאיה", ישיבות עם צוות הניהול והיח"צ, ובמיוחד המעריצה התמהונית, או שלא, שמלווה אותו כמו צל לכל הופעה (למה לא לראיין אותה?).
ם אם חנוך לא יודה בכך, את מפעל חייו אפשר לחלק לשניים: שלושת העשורים הראשונים, שבהם היה האמן המשפיע ביותר על הרוק הישראלי, ושלושת העשורים האחרונים, שבהם היצירה שלו רחוקה יותר מהמיינסטרים ומסתכמת ב"מעריצים בלבד". ב"שלום" קיבלנו מינון גדול מדי של שלום חנוך השני. זה מפתיע, כי הסרט מלא במוזיקאים - אביב גפן, קרן פלס, משה לוי - ומשום מה אנחנו לא מקבלים שום רגע מוזיקלי שאפשר באמת להתענג עליו.
חנוך האדם יוצא נהדר בסרט. הוא ציפור זקנה ומפוכחת, הוא מהורהר ולפרקים פילוסופי, אדם שתמיד מעניין לשמוע. ענת גורן לא כזו - והדיאלוגים הפסאודו־פילוסופיים איתה לא משאירים חותם אמיתי או תובנות על החיים. הם נראים כמו קשקוש.
סדרות הדוקו שנשלטות בידי סביבת האמן, או בידי האמן עצמו במקרה הנוכחי, מפספסות לא מעט. נכון שבמקרה הנ"ל לא מדובר במסמך שנועד להאדיר את שמו של שלום. שלום חנוך הוא איש צנוע, כוכב לא מעיק, בא מלמטה - אבל הוא היה צריך להשאיר ליוצרי הדוקו לעשות את עבודתם. בהסכם ביניהם, הג'נטלמני או שלא, שלום חנוך גרם לגורן להיכנע לנרטיב לא נכון של סרט על אודותיו. מצד שני, נוצר לנו תיאבון לדוקו שיופק רק על המוזיקה שלו - בואו נקווה שבגלגול הזה.
"שלום", yes דוקו ו־yes VOD
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו