מראיין אגדי: פרידה מלארי קינג

אימרה ותיקה אומרת כי אל לאדם לפגוש את הגיבורים שלו, שמא האכזבה מהמפגש איתם תנתץ מיתוס מושלם שהוא פיתח בראש במשך שנים.במקרה של לארי קינג, האימרה הזאת היתה, לפחות מבחינתי, לא רלוונטית.

כבר כילד צעיר, שעוד לא התחיל ללמוד אנגלית בצורה מסודרת, התוודעתי לקינג, המראיין האגדי, ברשת CNN. הכבלים בדיוק הגיעו לישראל ואפשר היה לקלוט תחנות זרות. זה היהבדיוק לפני 30 שנה, במלחמת המפרץ. כשכולם נדבקו לרשת החדשות האמריקנית כדי לקבל דיווחים על סקאדים ועדכונים מהחזית במסגרת מבצע "סופה במדבר", אני הסתקרנתי מתוכנית הראיונות של קינג, שאירחה מגוון גדול של אנשים ושאיתם הוא שוחח בגובה העיניים.

משועי עולם למיניהם ועד לכוכבי הוליווד לדורותיהם הגיעו לתוכנית הזאת, מפיגורות שהונצחו בדפי ההיסטוריה ועד לאנשים מן היישוב שתפסו לרגע את הכותרות. אין מרואיין שקינג סירב לו, ואין מרואיין שלא זכה ליחס הוגן. כולם קיבלו במה מכובדת לענות לשאלות, בלי שיפוטיות ובלי הטרלות. קינג דבק בגישה אחת: לתת למרואיין לדבר ולתת לצופה להתרשם. בלי הערות נבזיות. תמיד ענייני, נעים ומספק את הסחורה.

לימים נפל בחלקי הכבוד לשבת מול קינג בראיון שקיימתי עמו למוסף "שישבת" של "ישראל היום". על האנגלית כבר עבדתי היטב, והוא שמח מאוד להכיר "חבר נוסף מהשבט היהודי", כדבריו. בראיון הוא חלק איתי חוויות מהביקור שלו בישראל בשנות ה־90, דיבר על הערכתו העמוקה לכל המנהיגים הישראליים לאורך השנים, שיתף באנקדוטות מהמפגש איתם, התגאה בפניי שבנו הצעיר משחק בנבחרת הבייסבול של בית הספר, והמליץ לי על המסעדה האהובה עליו בעיר.

בשלב מסוים בראיון לא היה ברור מי מראיין את מי. קינג, שתמיד נראה כמו הדוד הטוב בשלייקעס, קרא לי 'דוביד', שאל אותי על חיי בארץ ובארה"ב, טפח לי השכם בעידוד ואף נידב כמה טיפים מרזי המקצוע.

עיתונאים בכל רחבי העולם קיבלו השראה מקינג וחיקו את הטכניקות שלו, בין היו מודעים לכך ובין אם לא. באותו מפגש איתו הבנתי שלא מעט מהתובנות המקצועיות שלי למדתי מצפייה בתוכנית שלו.

היה שלום, קינג.