החיבור האינטואיטיבי של מוזיקה מזרחית עם קיפוח חברתי מושרש חזק מאוד בתרבות הישראלית. לאורך שנים, ואפילו דורות, תויג הז'אנר הים־תיכוני בתור פס הקול של שכונות המצוקה. זאת אומרת: המוזיקה של העם שמתנגנת בקרב בני המעמד הנמוך. "מר גורלי והעולם אכזר, אלוהים תן לי רק טיפת מזל", שרה זהבה בן, בימים שבהם עדיין נאבקה על מנת לקבל הכרה ממסדית על כישרונה ושיריה.
הרבה מים זרמו בתחנה המרכזית מאז ימי מלכותו של זוהר ארגוב. היום המזרחית היא כבר המוזיקה של הממסד. היא המוזיקה של האליטה התרבותית השולטת, והאמת, ייתכן שהגיע הזמן לנער את הקשר ההדוק והמקובע הזה בין מסכנוּת ואומללות לבין מוזיקה מז'אנר מסוים.
הערב (חמישי) ישודרו ב־yes (ומהבוקר זמינים ב־VOD) שלושת הפרקים הראשונים של סדרת הדרמה המוזיקלית "מנגן ושר", שמתארת את הקשיים שחווה מוזיקאי צעיר ומסלסל מראש העין, שמנסה לפרוץ ולפתח קריירה בז'אנר האוריינטלי המדובר. העלילה עמוסה בסטריאוטיפים של הז'אנר על ילד פלא שמתבגר במועדונים אפלוליים, על הופעות בחתונות ואירועים, חפלה משפחתית בחצר, מערכת קריוקי בג'יפ אאודי וגם אבא מהמר שחייב כספים לעולם התחתון.
ל"מנגן ושר" יש סיפור בנאלי עם חלומות על שירים ברדיו, פרסום, אהבת נעורים, פערי מעמדות, צרות משפחתיות ופריסת חובות. לא משהו שמוכרח להיות ממותג בבלעדיות עם זמר מזרחי. כי עם כל הכבוד לחפלות המסורתיות, הרי הכוכבים העכשוויים - מעומר אדם ועד עדן בן זקן - בכלל פרצו בריאליטי. ואם ניקח לדוגמה את בר צברי, שמשחק בסדרה את הדמות הראשית: הוא עצמו התחיל את הקריירה כמתמודד ב"אייל גולן קורא לך", ובסוף התפרסם בזכות להיט היסטרי ("ג'וני") שצבר 17 מיליון צפיות ביוטיוב.
רוצה לומר, זמר צעיר ומוכשר לא זקוק כעת לדמות של ששון גבאי בתור מאפיונר עם קשרים שירים אותו מהקרשים, כפי שקורה בעלילה של "מנגן ושר". הקיפוח, הקושי והקומבינות משותפים לכל המגזרים, אז למה בטלוויזיה ובקולנוע תמיד מחברים אותם רק למוזיקה המזרחית?
מוזיקה שחורה, לדוגמה, ראויה היום הרבה יותר כדי לזעוק דרכה קולות של קיפוח ומצוקה. הרוק, המטאל והפאנק הישראליים הם הכי שוליים שאפשר להיות, בעוד המזרחית כבר ניפצה לפני שני עשורים את תקרת הזכוכית שחסמה אותה, ומאז היא דווקא מסמלת הצלחה וכוח - שולטת במצעדים, מתנגנת בפלייליסטים, נוכחת על שולחן שיפוט בכל ריאליטי שירה, מייצרת פרזנטורים לפרסומות ומספקת השראה ליצירת סדרות דרמה.
מכיוון שהז'אנר המזרחי הוא ההגדרה למיינסטרים, אז "מנגן ושר" היא בעצם עוד אחת מרצף של סדרות מוזיקליות (כמו "היורשת", למשל, ששודרה השנה בקשת 12 והיתה סטריאוטיפית בהגזמה), שבוחרות במוזיקה ים־תיכונית על מנת לדבר בעממיות, ולהגיע לחתך רחב ככל האפשר של צופים. הן עושות את זה תוך שהן רוכבות על שלל הסטריאוטיפים הנדושים תוצרת הז'אנר, כדי לתאר עבורנו עולם של אנשים אומללים, קורבנות של החיים.
למזלה, "מנגן ושר" עושה את זה טוב בהרבה מ"היורשת". היא מתקדמת באיטיות, בצורה מלטפת ואינטימית, כשהמוזיקה המזרחית שמלווה אותה מספקת אווירה קודרת, טרגית ומתמסכנת. הפרופיל המיושן של כוכב שצמח מתוך מצוקה השתנה מהתבנית ההיא שברא זוהר ארגוב. להמשיך לתאר את המזרחית כמוזיקת שוליים זה עקום, ובוודאי לא משרת אותה.
למען האמת, חבורת אתיופים מרחובות שעושים היפ־הופ, או רוסים מבת ים שמנגנים מטאל, מסמלים בשנת 2021 מצוקה אמיתית יותר ממוזיקה מזרחית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו