פרק הפתיחה של "ארץ נהדרת": פושר אבל לא נורא

יש מי שיטענו שבשלוש השנים האחרונות "ארץ נהדרת" חזרה לימיה הגדולים. זה לא שהיא באמת ירדה אי פעם מגדולתה - בכל זאת, ב-18 השנים שהיא באוויר עדיין לא קמה מתחרה ראויה, מצליחה ומושחזת כמוה. אבל אחרי כמה שנים שבהן העניין בה פחת, והיה נדמה שהיא לא מכתיבה את סדר היום הסאטירי והקומי הישראלי כבעבר - היא פתאום התעוררה שוב, חזרה לפורמה ויצרה כמה מהדמויות, החיקויים והמערכונים הזכורים בתולדותיה. ממערכון האקדח במסיבת הרווקות, דרך המחווה ל"רפסודיה בוהמית" של קווין עם האדפטציה לפרשת אלאור אזריה ועד מונולוג מלחמת האחים של שאולי - ואלה עלו לכותב שורות אלה רק בשליפה מהירה.

לא קשה לנחש מה היה הניצוץ שהצית את הבערה שוב במנועי התוכנית שמולי שגב מוביל כבר כל כך הרבה שנים. את הדעות הפוליטיות של רוב כותביה ואת הקו האידיאולוגי של "ארץ נהדרת" קשה היה להסתיר - לא שמישהו ניסה - ולאחר כמעט עשור של התנגדות לשלטון, בתוכנית הסאטירה של המדינה החליטו להוריד את הכפפות ולחבוט חזק, גם במחיר של העברת מסר כואב על חשבון גירוי בלוטות הצחוק. תוסיפו לכך את פארסת הפלונטר הפוליטי (כפי שמערכות החדשות נהגו לכנות אותו, כמו לו היה משחק ילדים חביב ולא מצב מדיני מביש), וזה לא מפתיע שככל שהמציאות הלכה והקצינה, והפכה אבסורדית עם כל מערכת בחירות ללא תוצאה מובהקת, כך גם הלכו הציניקנים וכותבי הביקורת הקומית והשחיזו את עטיהם. כשלכל העסק הצטרפה משומקום גם מגיפה בריאותית ששינתה סדרי עולם ואת המציאות כפי שהכרנו אותה, בכלל היה נראה שהעולם הופך בעצמו לתוכנית סאטירה.

אבל אתמול, עם עליית עונתה ה-19 של "ארץ", אפשר היה להרגיש בשינוי כבר בפתיחתה. אם נשים בצד לרגע את מערכון משבר האקלים (שלא נועד להצחיק, אבל גם לא בדיוק כיוון לאגרוף חזק בבטן. מקסימום מכה קטנה עם האצבע על המצח), הפאנל הפוליטי, זה שפותח כמעט כל תוכנית ומשתלח בנבחרי הציבור המקומיים, נראה חלבי מתמיד. היה שם נפתלי בנט של ערן זרחוביץ', כרוה"מ שעדיין לא בטוח בעצמו כיצד הגיע ואם הוא ראוי למעמד (אבל די בטוח שהוא לא רוצה ברוטציה עם לפיד). אביגדור ליברמן סיפר בדיחות על חרדים והומואים, איילת שקד לא השלימה עוד עם הממשלה שהיא חלק ממנה, ומרב מיכאלי מתייחסת לילדה הטרי כבנו של ליאור שליין. לא נורא, בסך הכל, אבל גם לא יותר מאוסף בדיחות צפויות למדי, מפי דמויות שיכולות, כשהן רוצות, לעקוץ ולנשוך הרבה יותר חזק.

זה המשיך לרפרנסים מחייבים של תרבות הפופ, בדמות - איך לא - "משחק הדיונון", שהפך באולפן של "ארץ" למשחק משיכת חבל בין מרכיביה השונים של ממשלת בנט-לפיד, והופעתו של מנסור עבאס כקלף האס בחבילה, שיכול להכריע כל משחק לטובתו. דווקא הגיבושון של האופוזיציה הוציא מתוכנית המערכונים את הרגעים היותר משעשעים שלה, אבל מה לעשות שכשמושאי הלעג כבר לא אוחזים בשררה, קצת פחות בא להיכנס בהם. על שרה נתניהו כגרסת הליכוד לבובה ההורגת של "משחק הדיונון" אפשר היה לוותר בשלב זה, בעיקר כשזו לא ממש תופסת מקום בשיח הציבורי בימים אלה.

האזכורים לתרבות האקטואלית המשיכו, ובמקום מסוים יצרו הרגשה של לא יותר מסימון וי על רשימת רפרנסים, בעיקר במטרה להוכיח נוכחות. קרמבו על מברגה? צ'ק. שר בממשלה (במקרה זה זאב אלקין) שמוצג כראפר? שטיק שכבר מוצה. ורדה וקורין גדעון מאוסות גם בלי חיקוי שינכיח אותן עוד יותר בהוויה כאן (אף ששורת ה"בנות, לא לריב, שתיכן לא חשובות" של קיציס הייתה מדויקת), וראינו גם משחקי לשון מוצלחים יותר מפי החיקוי הגרוטסקי של מירי רגב מאשר "אני בחיים לא אקרא תיגר, אני מעדיפה לראות את הסרט". מערכון שופרסל דיל היה ראוי אך לא יותר מכך, וגם הרעיון לדמות את נושא הפנסיות הצה"ליות לתחקיר של "עובדה" על אודות מבצע צבאי של בני גנץ, היה שנון אבל במידה. מובן שאי אפשר בלי מנת הקידום העצמי של "קשת" לעצמה, וזה בא הפעם בדמות חיקוי מצוין של מנו, ניצן וסיגריית ענק, וחיקוי קצת פחות מוצלח של קארין ואיתמר – כולם מ"חתונה ממבט ראשון".

את הרגע הטוב ביותר בפתיחת העונה החדשה של "ארץ" סיפקו הפעם תמיר בר ומערכון ההייטק המעולה. הוא אמנם היה צפוי להחריד (ואל תגידו שלא ראיתם מקילומטרים את רעיון הפרסום בחלומות של נהג המונית מפציע לקראת סופו של הקטע, כמו אקדח בתחילת המערכה), אבל הצליח בכמה דקות להגיד משהו על תרבות ההעסקה בהייטק, על הריקנות שבמעטפת הנוצצת, על "מי טו", על התנאים המופרכים ואפילו על עידן רייכל. חבל שעד שהוא הגיע היינו צריכים לצלוח תוכנית נטולת רגעים מצחיקים באמת, גאגים שנונים או אפילו מעוררי גיחוך. זה בסדר, זו רק תוכנית מספר אחת לעונה, ולפעמים לוקח קצת זמן לחמם מנועים. ואולי, וזו אפשרות די סבירה, כשכל מי שיוחס לו רוע או עניין כבר לא נמצא בבית הנבחרים, יש כבר הרבה פחות חשק לבוא לבקר.