ערן זרחוביץ': "אמא שלי אמרה לי 'הבן שלי הוא ראש הממשלה'"

בערב 3 ביוני, שבו הושבעה ממשלת בנט לפיד, ערן זרחוביץ' ישב בבית וצחק. "התחלתי לקבל ברכות, כאילו אני נבחרתי לתפקיד ראש הממשלה. אפילו אמא שלי אמרה לי: 'אני אמא של ראש הממשלה'. קרה פה דבר שלא האמנתי שיקרה, כי לא חשבתי שהוא יהיה ראש ממשלה".

למה?

"הוא לא נכנס לכנסת ועשינו לו פרידה. כולם, כולל אותי, היינו עצובים שהדמות הולכת. מצד שני, אמרתי לעצמי שהגיע הזמן לעבור לדמויות אחרות".

כמה שנים אתה כבר צמוד לבנט?

"התחלתי לעבוד על הדמות כשנעם, הבן שלי, היה בסל קל. היום הוא בן 7".

לפחות עכשיו יש לך חלוקה של הקדנציה עם אלי פיניש, שמגלם את יאיר לפיד.

"נכון, דיברתי איתו על זה. אבל מריאנו עשה במשך שנים את ביבי, ובמובן הזה, ההיצמדות הזאת קצת חוסמת אותך. בעונה הבאה ביבי יהיה פחות נוכח, באופן טבעי, אז יהיה לו זמן לדמויות נוספות. אגב, כמו שביקרנו את ביבי, כך נבקר גם את בנט. לא יהיו לו הנחות".

הוא גדל בפתח תקווה כילד חנון, "עם המראה אבל בלי היכולות", ולא כולם אהבו אותו. "היתה לי מורה, שכנראה הפרעתי לה, והיא אמרה לי: 'זרחוביץ', הבעיה היא שאתה חושב מצחיק. אתה לא'. אני מקווה שהיא צופה בי עכשיו". 

המקובלים בתיכון לא הציקו לחנון המצחיק?

"זה לא שהייתי המסכן של השכבה שמקבל מכות בכל יומיים, אבל בוא נגיד שלא הייתי אימת השכבה. היו גם אנשים שבאתי להם לא טוב. אני זוכר שביום כיפור היינו על האופניים, ועשיתי חיקוי של מרדוק מ'צוות לעניין'. כנראה שזה לא בא טוב למישהו, הוא הוריד אותי מהאופניים ונתן לי מכות".

הנער שחטף מכות הגיע אל פסגת הקומדיה והמשחק בישראל. יכול להיות שהכל התחיל שם?

"יכול להיות. כי אם הייתי ק וּ ל, גבוה וחתיך, אז לא היה בי את הצד הקומי, או אולי הייתי פחות משתמש בו. כשאתה מצחיק אנשים - אתה קונה אותם. אתה רוצה מזה עוד. וזה מה שהיה לי להציע. זה לא שאני טרחן שלוחץ להצחיק בכוח".

זרחוביץ' התחיל לעבוד בתחום בשנת 2000 בגיל 26 כשערך אתר אנימציה סאטירי בשם "נונסנס". מאז ועד היום הספיק להגיע לפסגת הקומדיה בישראל עם חיקויים בלתי נשכחים ב"ארץ נהדרת", שייכנסו לפנתיאון. בניגוד לרוב חבריו למקצוע, הוא לא דמיין שיוכל להתפרנס כשחקן אבל ערמות של כישרון ואמביציה הביאו אותו הכי גבוה שיש.

"הרצון היה קיים, אבל פחדתי מזה. היו לי חברים בלהקת הנוער של פתח תקווה 'עבר, הווה, עתיד', ואפילו היתה לי חברה משם. אבל אמרתי, 'מה, אני אשיר? אני אשחק? אין לי אומץ. גם אחר כך היו לי אותם החששות. אני אלך ללמוד משחק? יקבלו אותי? אני אצליח להתפרנס מזה?".

מתי הבנת שכן?

"בשלב מסוים אתה אומר לעצמך: 'פאק איט, החיים עוברים, ואני חייב לעשות את זה'. אבל בדרך היו הרבה חוסר ביטחון ופחדים".

הראיון המלא מחר במוסף שישבת