"ילדות סכסכניות": מיה לנדסמן מצוינת, הסדרה פחות

מתפקיד לתפקיד מיה לנדסמן מתפתחת להיות הדבר הכי מרענן בטלוויזיה הישראלית. צועדת קדימה ללא גימיקים, עם כריזמה מהפנטת ונונשלנטיות מעוררת קנאה. ברזומה שלה להיטים כמו "האחיות המוצלחות שלי", "קופה ראשית", "חזרות" ו"המפקדת", ואף שבחלקן עשתה תפקיד קטן, תמיד גנבה את ההצגה.

לנדסמן כישרונית ברמות, ועם ערך מוסף שאין לאחרים. ראשית, היא אישה וזה יתרון בשוק סדרות הטלוויזיה העכשווי. היא לא מייחסת משמעות למשקל גופה, הוא לא אישיו עבור הדמויות שהיא מגלמת אוהשמלה החשופה שלבשה לפסטיבל קאן.היא מתרחקת מהתקשורת הממוסדת, לא נרתעת מחשיפת דעותיה הלא מיינסטרימיות, ואף שהסתבכה במלתעות "תרבות הביטול", היא נותרה אהובה ומוערכת בעיקר בקרב צעירות וצעירים.

לפיכך, לנדסמן עומדת על המשבצת המתאימה כדי לזכות בתפקיד ראשי ופורץ דרך, שיכתיר אותה ל"קול של הדור". קל לדמיין אותה כגרסה ישראלית ללנה דנהאם (שהובילה את הסדרה "בנות" והיתה קול דור המילניאלז), או מה שפיבי וולר־ברידג' ("פליבג") ומיכאלה קול ("להרוס אותך") עבור דור הזוּמריות. זאת אומרת, להיות אחת שעושה אמנות, ועל הדרך מנפצת תקרות זכוכית וסוללת שביל עבור מי שתצעד בעקבותיה.

רצה הגורל ונפל על לנדסמן תפקיד ראשי שכזה בסדרת בנות שחשה עצמה כ"קולו של דור". אולם בארבעת הפרקים הראשונים, שנשלחו לצפייה, זה לא מתרומם למקומות כאלה, ומותר להתאכזב.

"ילדות סכסכניות", הסדרה של טליה לביא, שיר ראובן ורבקה אלנבי, מתארת שתי שותפות לדירה שהאופי המנוגד שלהן משמש בעיקר מקדם עלילה. לנדסמן מגלמת אחת מהן - לסבית שלא עושה עניין מהעדפות מיניות או ממראה חיצוני, הוריה הם קריקטורה של הורים, ויש לה מחשבות על התבגרות ועצמאות.

עד כאן סטנדרטי, אבל "ילדות סכסכניות" נופלת בין הדורות. הדמויות הן זומריות בנות 24, אך מתנהגות ומדברות כמו מילניאלז. אם יש סדרות שמקדימות את זמנן, "ילדות" כאילו איחרה את זמנה. אולי זה נשמע קטנוני, אבל אי אפשר להיות קול של דור כשלא ברור באיזה דור מדובר.