הכל נשאר (אותו הדבר) במשפחה: כנראה ש"סברי מרנן" תישאר איתנו לנצח

יום שישי בערב, השנה היא 2041 ואווירה מסורתית מתפשטת במדינה. מין שגרה ישראלית שלא משתנה. החנויות נסגרו מוקדם, ניחוח בישולים ממלא את חדרי המדרגות, השמש כהרגלה שוקעת בזמן, ומשפחות רבות מסיימות את ארוחת שישי שלהן על הספה מול פרק חדש של"סברי מרנן". מסורת שעוברת מדור לדור.

ובעונה שתשודר בשנת 2041 ייסעו שי ושני במכונית האוטונומית שלהם לארוחה משפחתית אצל ההורים שלו, בבית אבות אשכנזי עם אוכל תפל וטמפרטורה קרירה. הטכנולוגיה העתידנית תשתבש באמצע הדרך, והנהג האוטומטי יוביל אותם דווקא אל בית הוריה המזרחים, שבכלל נשאבו לתוך איזו עלילה סבוכה של מציאות רבודה ורובוטים מעופפים. וכולם יגחכו על טעמו של המז'לוף ועל הרווקים הלוזרים במשפחה, ומישהו יסתבך בשטות לא משמעותית, והכל ייפתר בלי היגיון לפני סיום הפרק. בסופו, נחזור כמובן לנקודת ההתחלה: שי ושני ישובו לביתם במכונית האוטונומית, היא תעקוץ אותו בהקשר למשפחתו האשכנזית והכל יישאר ללא שינוי, ממש כמו 30 שנה לפני כן.

בחזרה לשנת 2021 שלשום (שישי) עלתה בקשת עונה חדשה ושביעית של קומדיית המצבים הכי ארוכה בטלוויזיה הישראלית. "סברי מרנן" נמצאת בחיינו מאז אוגוסט 2011, ובמהלך העשור האחרון שודרו כבר 245 פרקים; הספירה לא כוללת כמות אינסופית של שידורים חוזרים מסביב לשעון. כמעט בכל יום משודר מתישהו פרק של "סברי", ואלמלא שינויי המשקל של דביר בנדק, לא היינו מסוגלים לעקוב איזה פרק שייך לאיזו עונה.

כי לא משנה כמה תשמיצו ותעליבו, "סברי מרנן" תמיד נמצאת כאן כדי לספק להמונים אותו הדבר. עוד לפני שמתחיל פרק חדש, אנחנו כבר יודעים מה נקבל ממנה: עלילה צפויה וחסרת מעוף, בדיחות עבשות והומור פשוט, סיטקום שכאילו יצא מבית חרושת ומבוסס על הקונפליקטים הכי טחונים בתרבות שלנו, על פערים בין מזרחים לאשכנזים, בין גברים לנשים או בין הורים לילדים.

הסדרה הזו מקפידה לשקף את המיינסטרים כפי שמאבחנים אותו יוצריה. היא מחטטת באותם קונפליקטים נדושים של החברה הישראלית, מתבדחת עליהם, רוכבת עליהם בשביל פאנצ'ים, ומסיימת לרוב באותו מקום שבו החלה. הדמויות לא מתפתחות מתוך האירועים, הן לא יוצאות מקופסת הבנאליות שלהן אלא ממשיכות בשגרה הסתמית שלהן מפרק לפרק.

"סברי מרנן" אף פעם לא ניסתה לצאת מהקופסה או להמציא את עצמה מחדש. הכי רחוק שהיא הולכת זה לצרף לקאסט את נטע אלחמיסטר בתפקיד בייביסיטרית צמודה. ואז, גם כשהסדרה מתפארת ברעיון מבריק - נגיד, בפרק שלשום ניסו להעביר על הדמויות את מסכת עשר מכות מצרים - היא פשוט לא מסוגלת לפצח אותו לכדי ביצוע ראוי. בין השאר, כי פעם נוספת העלילה נשאבה לשבלונה הרגילה.

עשור על המסך, ו"סברי מרנן" נמצאת עדיין בנקודת ההתחלה שלה, אם מבחינת הדמויות או הסגנון הטלוויזיוני, ואם בקווי העלילה שהיא בוחרת להציג מדי שבוע. כלום לא השתנה לאורך 245 פרקים, בעיקר כי אין לה צורך בשינויים. הפרק הנ"ל היה התוכנית הכי נצפית שלשום בטלוויזיה, כי עבור ישראלים רבים "סברי מרנן" מאוד רלוונטית לחיים שהם מכירים.

השיח הציבורי בישראל תקוע כבר שנים - ויכוחים שחוזרים על עצמם, קונפליקטים ופערים חברתיים שמועברים מדור לדור, והסכמה כללית שלא להסכים על כלום. אולי זאת הסיבה שדור הולך ודור בא, אבל "סברי מרנן" נותרה הדבר הכי יציב בטלוויזיה המסחרית. יש דברים שלא משתנים.