אם למדתי משהו מצפייה בלתי נגמרת בתחרויות בישול, הרי זה שהדבר שהכי משפיע על טעמה של מנה הוא איכות הפרודוקטים שלה. אז בעונה הזאת של "משחקי השף" חומר הגלם היה סביר, והטכניקות הצביעו על מיומנות, והשופטים היו חמודים, והמתמודדים סיפקו עניין - לכן התוצר היה אמור להיות טעים, אולם כידוע חוקי הבישול נוקשים, ואם תשאירו את המזון שלכם יותר מדי זמן בתנור הוא יישרף.
להזכירכם, כשנפתחה העונה הנוכחית של "משחקי השף" בלטה בה אג'נדה מוצהרת להתחרות על הבכורה בז'אנר. לצורך כך לוהק יהודה עמר, מנצח עבר של "מאסטר שף", ונאמרו כמה עקיצות ונשלחו כמה אמירות לפס החם, ובהמשך - כשעמר הודח מהתחרות בשלב מוקדם - זו היתה הצהרה מרומזת מצד ההפקה על פערי רמות בין התוכניות.
בפועל זאת בכלל לא תחרות שוות כוחות, ומספרי הרייטינג המביכים שגירדה "משחקי" בחודשים האחרונים מוכיחים זאת. די מגוחך להצהיר על עצמך כאלטרנטיבה כשאתה מצליח לסחוף אחריך בקושי 8-7 אחוזי צפייה בפריים טיים.
כשהעונה הושקה בחודש אפריל, נתניהו עדיין היה ראש ממשלה, שרית חדד היתה בארון, והיינו בטוחים שהחיסונים ניצחו את הקורונה ושנועה קירל ומרגי יהיו ביחד לנצח. חצי שנה ארכה העונה החמישית של "משחקי השף", שהסתיימה אמש באירוע גמר סטנדרטי ובניצחונו של אביתר מלכה, שבמהלכו העבירה את המושכות ל"הישרדות VIP", שתעלה בשבת הקרובה ברשת ומתוכננת להימשך עד פסח. זאת אומרת, גם כן חצי שנה.
אם ניקח כדוגמה נוספת את "הישרדות", הרי בעונה שעברה נמתחו 37 ימי צילום על 62 פרקים (להשוואה: העונה הראשונה הורכבה מ־52 ימים שנערכו ל־36 פרקים), וכשחייבים למצוא חומרים עבור כל כך הרבה פרקים אז העלילה מתפזרת והעונה מתפרקת. זה בא לידי ביטוי בהרבה זמן מסך מיותר וחסר תוחלת, בשילוב פרקי ספיישל שהם לקטים במסווה, בגלגלי הצלה, בסכיני זהב, במשימות שמשתלטות על תוכנית שלמה, בקאמבק של מודחים או בנקודות סיום ללא הדחה.
ואנחנו הצופים ממשיכים ללעוס בגועל את אותן תוכניות כמו מסטיק שאיבד את טעמו מזמן, אף שסיפורי הדמויות חוזרים על עצמם פרק אחר פרק, באמצעות סצנות שנועדו להישאר על רצפת חדר העריכה אך לפתע מובלטות ומועצמות לצורכי דרמה חלולה ונטולת משמעות - העיקר למלא זמן מסך עד למקבץ הפרסומות הבא.
פעם עונות נמשכו לכל היותר שלושה־ארבעה חודשים. במדינות רבות אחרות מייצרים הדחה בכל פרק, וככה סוגרים עונה בתוך חודש־חודשיים מבלי לאבד בדרך צופים או באזז. בישראל מורחים עונות ריאליטי בגלל סיבה ידועה ומתסכלת: כדי שהתקציב שהושקע בצילומים יתאזן ביחס להכנסות מפרסומות. יותר פרקים וימי שידור מספקים לערוצים יותר מקבצי פרסומות למכור.
הגמר של "משחקי השף" היה הפרק ה־50, ואולי זו היתה עונה סבירה, אבל כמה אנשים הצליחו לעקוב אחרי כל הפרקים מבלי להישבר באמצע כמו ביצה? אפילו "חתונמי", בערוץ המקביל, סובלת כעת מאותו תסמין ומאבדת עניין וצופים ככל שהעונה נמרחת בניוטרל. לא סתם הרייטינג של תוכניות הדגל הללו מצטמצם ככל שהחודשים מתקדמים וקווי העלילה לא מתקרבים אל סגירת המעגל שהצופה ממתין לה. ההתעקשות לסחוט מהריאליטי מקסימום פרקים הורסת את התוכניות ואת החיבור שלהן עם הקהל. לסיפור טוב יש התחלה, אמצע וסוף. ממש כדאי שיהיה לו סוף, ולא פחות חשוב מכך - שהסוף יגיע מתישהו בזמן סביר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו