גמר החתימה הטובה של הטלוויזיה: קשה להיות אופטימיים

עוד יום כיפור בא עלינו, ועמו ההזדמנות השנתית לסלוח, להתנצל ובעיקר – לבקש מחילה. ברוח החג (ומכיוון שמדובר כבר בסוג של מסורת שנתית בכלי התקשורת השונים, מה לעשות, נסו אתם לחשוב בכל שנה על קונספט חדש לחג שחוזר, בדקנו, בכל שנה) – אספנו 4 דברים שהטלוויזיה הישראלית יכולה בהחלט להתנצל עליהם בפנינו. אף שכבר די ברור שהיא לא תעשה זאת.

מהדורות חדשות שאינן מסתיימות

יוזמה מוצדקת במיוחד היא זו שהגה לאחרונה כתב "ישראל היום" ערן סויסה, שקוראת לקצר משמעותית את אורכן של מהדורות החדשות היומיות. נכון, קשה לדמיין חזרה לפורמט המיושן של חצי שעת חדשות יומית (כפי שזוכרים המבוגרים שבינינו, מימי "מבט" והערוץ הראשון והבודד). אבל מזה מספר שנים ששתי המהדורות המרכזיות של חדשות 12 ו-13 הן סאגה בלתי נגמרת של אייטמים בדרגות חשיבות משתנות, שלא עושות דבר פרט להלאות את חיינו במידע שבהחלט יכולנו לשאוב מהאינטרנט או מגיא פינס.

ברצינות, באיזה עולם מהדורת חדשות יומית אורכה כאורך פיצ'ר? איזה מידע כל כך נחוץ לספק ששעה אחת לא תספיק עבורו ויש לפלוש לשם כך אל תחומי השעה וחצי ולעתים אף יותר? בשם אלוהים, הותירו את כתבות המגזין למהדורות סוף השבוע (או לחדשות הפרה-פריים טיים והפרה פרה פריים טיים – ואלוהים יודע שיש לא מעט כאלה), וספקו לנו את המנה העיקרית שלשמה נתכנסו בכל יום בשמונה בערב: החדשות. איזה קונספט.

20 שנות ריאליטי

כותב שורות אלה כבר טחן את הנושא היטב, בטורים שהקדיש בשנה החולפת באתר זה לסיקור סאטירי של התוכניות "האח הגדול" ו-"חתונמי", אבל שווה להגיד זאת עוד פעם: הריאליטי הראשון שעשה רעש בישראל (ותסלח לנו "החפרפרת"- ריאליטי חלוצי אך לא כזה שסימן את בשורת הז'אנר בארץ) היה "קחי אותי שרון", והוא עלה בקיץ 2003. כן, באותו הקיץ בו נינט שרה את "ים של דמעות" בגמר "כוכב נולד" הראשון, בניצנים.

שזה אומר שילידי אותה שנה כבר סיימו תיכון ועומדים להתגייס לאותו צבא בו שירתה נינט טייב באותם ימים. כבר כמעט 20 שנה שהפריים טיים של הזכייניות הגדולות מוקדש כמעט אך ורק לז'אנר שבכל העולם כבר הולך ונדחק אל ערוצי נישה שוליים, בעוד אצלנו החגיגה מסרבת להסתיים - גם אם האפקט ירד וכולנו קצת עייפים, רוצים ללכת הביתה ורק ממשיכים לרקוד מכוח האינרציה. האם זה מקורי להכריז על תום עידן הריאליטי? לא ממש, כבר אמרו זאת בעבר, אבל זה לא שמשהו ממש השתנה בתחום הזה.

זה עוד יותר חבל, בהתחשב בכמות סדרות המקור הנהדרות שצצו פה בשנים האחרונות, שמוכיחות כמה ישראל גדלה, התפתחה והתבגרה במונחי תוכן.

לא היה מזיק להפחית קצת במינוני ה"מציאות" ולצד סדרות וסרטים, לחזור לרענן דברים שעבדו כאן פעם, כמו תכניות אירוח או לייט נייטס. או להביא כבר את הדבר הבא.

אבל אם כבר ריאליטי - מה קורה עם הליהוקים הגרועים?

אבל אם יש דבר שמאפיין את שנת הריאליטי הזו, הרי שזוהי מכת הליהוקים הכושלים. ואולי "כושלים" היא מילה קשה, כי בכל זאת פה ושם יש משתתפים עכשוויים שהצליחו להתחבב עלינו (היי, שוב, עומר ברזני, מיושן בדעותיך ככל שתהיה) ואנחנו רוצים בטובתם (מנו וניצן – איתכם, כמו שאומר מנו, "הכל טוב").

אבל "האח הגדול", למשל, הציגה את העונה המשמימה בתולדותיה, עם סדרת ליהוקים שהרגישה כמו שחזור, שלא נאמר העלאת גירה, מעונות ותוכניות ריאליטי קודמות, ב"חתונה ממבט ראשון" כמעט כל הזוגות בעונה הנוכחית נעים בין הלא מתאימים זה לזו לבלתי נסבלים טלוויזיונית, וההייפ ש"הכוכב הבא" יצרה העונה כמעט ולא הורגש ויותר התמקד בשופטים (שמעתם? שירי ונינט יושבות יחד באותו שולחן! רק 18 שנים אחרי גמר "כוכב נולד" הראשון!).

אולי "אקס פקטור", שתעלה בקרוב, תציע מגוון מעניין יותר, או לכל הפחות תצליח לעורר יותר עניין בקרב ציבור, שכאמור כבר מאס בתוכניות שירה. ואולי זו פשוט עייפות החומר, אחרי שני עשורים שבהם שמענו פעם אחת יותר מדי את צמד המילים "הגמר הגדול". למה, יש אחד קטן?

סיקור הקורונה בשילוב עם סיקור מערכות הבחירות

ובכן, רק לקטגוריה זו היה שווה להקדיש כתבה שלמה, שכן בפרק זמן של שנה וחצי שחלף מאז תחילתה של המגיפה הארורה הזו, ניכר שמהדורות החדשות עברו כל פאזת סיקור אפשרית, כמובן בהתאם להלך הרוח בציבור וברשת. בהתחלה הייתה זו היסטריה רבתי.

פרופסור גבי ברבש הפך חבר פאנל קבוע בחדשות 12, ולאורך מספר חודשים עדכנו אותנו מיטב כתבי ושדרני הערוץ על בתי החולים שבקרוב יקרסו, הכלכלה שתתרסק עלינו וכמובן - על מותנו הקרב.

מדי ערב הם שתלו היסטריה בלבבותינו ה-אז עוד לא מחוסנים, וזרעו פאניקה לכל אורך מהדורות היום.

ואז הגיע החודש הרגוע ההוא, שבין סגר אחד למשנהו, ואנשי ״אולפן שישי״, אותם אנשים שבישרו לנו על קצנו הקרב, תהו שמא הממשלה סתם הלחיצה אותנו, ונקטו לפתע בגישת יורם לס שהתעקשה שהנגיף לא יותר מזיק מקרדית האבק.

בהמשך, כשהנגיף שב לעוד סיבוב והפעם הביא איתו חברים, חזרו המהדורות למוד טרללת, ושילבו את סיקור המלחמה במגיפה בקרב הבלתי נגמר על ראשות הממשלה. ברצינות, איך אפשר להאמין לגוף שטען בתוקף ש״אין הדבקות בהפגנות״, חרף אותו מוות שהם מפמפמים לנו כי אורב לנו בכל פינה? ומה לעזאזל קורה עם ערד ניר והמלחמה שלו בחיסון? זה שסיקור המגיפה היה מופת לחוסר אחריות ואובססיה לסנסציות כבר ידענו. אבל לפחות אם היו נשמרים בה קווי סיקור אחידים עוד היינו יכולים לעקוב אחר כל הטירוף הזה.