נפילת בר-אל חדריה שמואלי: איך אפשר לדרוש ריאיון שקול מהורים שכולים?
שלושת ערוצי הטלוויזיה עסקו בנפילתו של לוחם מג"ב על גבול עזה, ושלחו עיתונאים לראיין את הוריו • בעוד ברהנו טגניה (חדשות 12) ואילה חסון (חדשות 13) הפגינו רגישות, דב גיל-הר (כאן 11) קיים ריאיון קשה לצפייה עם האב השכול
גילוי נאות: עבדכם הנאמן נכח כמה שעות במשך השבוע האחרון בבית משפחת בר־אל חדריה שמואלי ז"ל. בטור הזה אנסה לשים את הרגשות בצד, ואני מקווה להצליח.
בימים שבהם אפילו משפחה שכולה מואשמת במינוף פוליטי, וסרטון רשת שבו שתיים וחצי קריאות בהלוויית בנה מקבלות את התואר "גדודי הסתערות של הימין", כמה חשוב היה לשמוע את האם ניצה ואת האב יוסי, לנסות להבין מי הם, ולבדוק עד כמה נכון הנרטיב שהוצמד להם - כמשפחה שעשתה שימוש פוליטי בשכול בנה או ככזאת שנפלה ככלי משחק בידי פוליטיקאים מרושעים.
שלושת הערוצים לא פספסו את ההזדמנות, ואל המשימה נשלחו שלושה עיתונאים: ברהנו טגניה (חדשות 12), אילה חסון (חדשות 13) ודב גיל־הר (כאן 11). בעוד השניים הראשונים נתנו לכאב, וכן - גם לביקורת - לדבר, נדמה היה שלגיל־הר הייתה מטרה אחרת.
לפני שנמשיך, חשוב להדגיש: לא פשוט להביא הורים במצב שכזה לכדי ריאיון שקול וענייני, ולא הגיוני לדרוש מהם את זה. בזמן שטובי העיתונאים מג'נגלים בלי מאמץ מילים כמו "מחדל", "הוראות" ו"דרישה להכיל", הם עצמם נעזרים בכדורי הרגעה כדי להתמודד עם כל מה שעובר עליהם, בתוספת אלפי מבקרים דעתניים בשבעה ציבורית.
הבחירה לשלוח את ברהנו טגניה הייתה סבירה אך לא מתבקשת - קשה להפיל על כתב פלילים, נמרץ ככל שיהיה, סיטואציה שבה אמא, שיכולה להיות אמא שלו מבחינת הגיל, באמת תראה בו פרטנר רגיש ותפתח את הלב. כשהוא עצמו הבין את זה, נתן ברהנו בחוכמה לאם ניצה להוביל, זרק שאלות קצרות, ונתן לכותרות הנוקבות להגיע בעצמן.
אילה חסון, לעומתו, יכולה להסתכל לאם שכזו בעיניים ולנהל שיחה אנושית יותר. כנראה הודות לכך, היא זו שהביאה את ההתייחסות המעמיקה יותר, שאולי שמה את האצבע על כל הסיפור הפוליטי שמדינה שלמה עוסקת בו. לה סיפרה האם ניצה כי סיפור התחקיר והמחדל אינם חזות הכל מבחינתה, ושבשטח יש הוראה מהדרג הפוליטי להכלת אירועים בתקופה זו, כשהיא חושפת כי שמעה מבנה ומחבריו דרישות כמו "אל תהיה אגרסיבי", ומצטטת אותו אומר "המשימה לא ברורה לי", לצד הבטחה לפרסם בעתיד את המקורות והתכתובות.
מול חסון הייתה האם הכי ברורה, כשאמרה "ראש הממשלה לא יאכזב את עבאס - הוא מכר אותנו ומכר את הילדים שלנו", ובעצם כך הציפה את החשש שקיים בלא מעט בתים, מלווה בהודאות של פוליטיקאים ערבים בממשלה, כי יש לחשוד שהוראות ההכלה אכן יורדות מהדרג הפוליטי.
דווקא בערוץ הממלכתי בחר המראיין לסטות מהמוסכמה המתבקשת, שלפיה "למשפחה שכולה בשעת כאבה מותר להגיד הכל". מול גיל־הר ישב האב יוסי, שאיבד את בנו יחידו, מתמודד עם כעס, בלבול וגעגוע קורע לב. אבל אם לא די בזאת, נאלץ האב השכול, שניסיונו מול התקשורת אפסי והצרה שנחתה עליו טרייה, להתמודד גם עם שאלות של עיתונאי עדין כמו דוב בחנות חרסינה, שרואה לנכון לעמת אותו עם ההצהרה כי "צה"ל אומר שההיערכות הייתה נכונה, אך הפרישה היתה לא נכונה". עכשיו, ברצינות, מה אמור האב המותש לענות ברגע כזה? לפרוש על שולחן מפה ותצלומים, ולנתח אחורה את הכשלים?
לזכותו של גיל־הר ייאמר שהוא לא נשבר רגשית, והמשיך לפרק את האב על מזבח העיתונות הלא ממלכתית, כשהטיח בו "בר־אל, עם כל הצער, הוא לא החייל הראשון שנפל במלחמות ישראל, ולא הראשון שנפל כשהייתה טעות מבצעית". מה רוצה להגיד בזה עיתונאי בסלון ביתה של משפחה אבלה, אם לא "חלאס, הורים יקרים, תתיישרו, כבר הגזמתם עם הביקורת"?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו