"האח הגדול": ההתעלפות הביזארית של מירי

האם חזינו אמש בפרק הארוך ביותר בהיסטוריה של"האח הגדול", הריאליטי ועידן הטלוויזיה כולו? חד משמעית כן, ולא יהיה זה מופרך לטעון שבסוף הערב צופים רבים תהו לאן נעלמו להן חמש שנות חיים, מאיפה צצה לה כל השיבה הזו בשערם, ומדוע הם חשים פתאום עצובים, מפוכחים ומתים יותר מבפנים.

מילא אם היה מדובר במופת טלוויזיוני שדרש אורך של אפוס קולנועי מסוג "הסנדק" או "300", אבל איזה? אנחנו עדיין מדברים פה, לעזאזל, על אנשים שבהיעדר אופציית מילוט, מסוגלים להיות מושקעים רגשית במשך שלושה שבועות בריב על חלב שקדים. לפעמים זה מפתיע כמה רחוק ועמוק בעולם הלקטוז הנפש האנושית מוכנה להגיע, ולו כדי להימנע מחשבון נפש אישי ומהתמודדות עם מציאות.

ובהיעדר מציאות נורמטיבית, דיירי בית האח נבלעו סופית למציאות אלטרנטיבית, שבה דין פיל כדין דבורה - כל דבר הוא משבר, כל משפט הוא עילה לפרידה, ומספיק מבט אחד לא במקום כדי להדליק את כל דיירי הבית זה על זה. ולראיה - ההתעלפות הביזארית של מירי. או שמא היה מדובר בניסיון בריחה כושל נוסף אה-לה טיטי? לאח הגדול התשובות. אבל אין ספק שמדובר באחד הרגעים המשונים ביותר בתולדות פורמט, שגם כך נוטה להביא את משתתפיו למצבי קיצון.

וגם את מבקריו, אם להיות כנים, שבשלב זה תופסים מאורן חזןהמבוגר האחראי של הבית. מי אני, מה קרה לנו?

נתחיל מעצם העובדה שמירי מתעלפת כי היא למעשה חשה חרדה לנוכח בקשת האח הגדול ממנה להעמיד אדם להדחה. בשלב זה של העונה, ואם נלך יותר רחוק - 13 שנים ארורות אחרי שהתוכנית הזו נחתה על מסכינו - הייתם מצפים מהמשתתפים בה לקבל את חוקי הבית, להפנים אותם ולגלות אליהם אדישות גמורה. אם כן מדוע האישה הזו, גם אם היא אכן כולה לב רגיש ברמות של ג'קו פוגש מוצרי חלב, מסרבת לקבל את העובדה שב"האח הגדול", ממש כמו בחיים עצמם, מדי פעם צריך להכריז בפני אדם ומדינה שלמה (טוב, 13 אחוזי רייטינג): "אני לא רוצה לחלוק איתך חלל"?

הנה מירי, תראי באיזו קלות מאיה עושה את זה, כשאורן מנסה לפייס אותה ומתנצל בפניה על כל הדם הרע שעבר ביניהם. "את עוד לא התנצלת", מזכיר לה אורן, בתום מה שנראה כבקשת סליחה כנה ואותנטית מצידו. "לך חפש ת'חברים שלך, יא קבב", עונה לו מאיה בתרגום חופשי לשפת טור זה, "ותתנצל גם בפני יתר דיירי הבית, כיף?".

ובחזרה להתעלפות: מייד עם כניסת הפרמדיקים הביתה, בעוד אורן היחיד שמבין את חשיבותו של סוכר בסיטואציות מסוג זה, ופוקד על דיירי הבית ההמומים להביא מהמטבח שוקו או כל דבר מתוק אחר, למען השם, יתר הדיירים דווקא רואים במצב החירום שמתרחש מולם כזמן הנכון עבורם להתפרק. בזה אחר זה הם נופלים כמו זבובים, קורסים להם ברחבי הבית, ובוכים משל היה מדובר בחברה למחלקה שנפלה בעת מילוי תפקידה בתקרית ירי עקובה מדם בבופור. ולא, נניח, באישה בוגרת שמטפחת צורך עצום בסיפוק אחרים וחרדה משתקת מריצוי.

אם נשים בצד לרגע את המשימה המשמימה של דנית הדיירת הזמנית לשכנע את כולם שהיא איננה דיירת ארעית, דווקא משימת הגירושין והתחרות בין Team אורן ל-Team מאיה הוציאה את הצד החביב והניתן לאהדה מאנשי הבית.

כולם הרגישו בה חביבים, אנושיים, אפילו אנשים שהיית שמח לחלוק איתם בית למשך חודשיים (עם מספיק מטשטשי תודעה ואובדן הכרה מתוק ואקראי מדי פעם). וכל שהם היו צריכים לעשות זה להכניס את הראש לצנצנת עם חרקים, תולעים ואפילו גמל שלמה אחד, שהמרחק בינו ובין הראש של אורן היה מלחיץ ברמות של שי אביטל פוגש דוגמנית מצודדת. מי אמר שהטלוויזיה שלכם לא טובה, מי?